על מרפסת מרווחת בלב ת"א מקיפים עציצים את מעקה הגג. אוויר טוב, נוף עירוני, וגם דלת אחת שכשפותחים אותה חוזרים אחורה בזמן.
מנשה הרמן בן ה-77 ממתין בפנים. הגג הוא של משרדי איגוד הכדורסל, ושופט העבר הבכיר הוא האיש שלקח על עצמו פרויקט חיים - הקמת מוזיאון הכדורסל הישראלי והיכל התהילה של הענף בארץ. החדר שהוקצה לו אינו גדול, אבל הרמן ניצל אותו עד תום, עם תצוגה שמתחילה כבר במסדרון הקטן, ונמשכת בכל הפאר בפנים, עם מדפים גדושים במוצגים נדירים ויוצאי דופן באמת.
בפינה אחת הכדור הצהוב הכושל שליגת העל ניסתה להכניס פעם לשימוש, בפינה אחרת כדור דמוי כדורגל שהסובייטים התעקשו לשחק בו באליפות אירופה ב-1953 ולפי הרמן לא קפץ בכלל; כאן גופיות ה-NBA של עומרי כספי ודני אבדיה, לא רחוק גביע יפהפה ששייך לטורניר אזורי נשכח שנערך פעם בצרפת; ויש גם שני מכתבים היסטוריים: אחד מודה להרמן על ההשתתפות כשופט בליגת הקיץ של ה-NBA ומציע לו לנסות להתקבל לדבר האמיתי, והשני שייך לחיים גלובינסקי, היו"ר הראשון של איגוד הכדורסל, ששלח לפיב"א את ההודעה הרשמית ב-1956 על הקמת האיגוד. הרמן מגיע לשם בשש בבוקר כדי להכין את גזרי העיתונים היומיים שייכנסו לארכיון שלו, ומחכה למבקרים. זה חינם, רק צריך לתאם איתו מראש (052-2545324).
מנשה, איך יצא לדרך הרעיון?
"הסיפור התחיל בסוף שנות ה-80, כשחזרתי משליחות של ארבע שנים בארה"ב מטעם חיל האוויר. הייתי עם חבר טוב, רוג'ר מקאן שהיה שופט בכיר ב-NBA, ובדרך חזרה לישראל עשיתי עצירה בספרינגפילד, מסצ'וסטס - הבית של היכל התהילה של הכדורסל. שם קיבלתי את השואו ונדלק אצלי החלום. כשהגעתי ארצה אמרתי לעצמי, 'מה עם ההיסטוריה שלנו?' אני, כפריק של היסטוריה ואספנות, בעיקר פריטי כדורסל, כתבתי להנהלת האיגוד שצריך להקים משהו כזה גם אצלנו, שללא עבר אין עתיד. יו"ר האיגוד באותה תקופה, יורם אוברקוביץ', אמר לי 'הכל פתוח, צא לדרך'.
"לצערי, לא קיבלתי דבר. כל מה שאתם רואים פה זו עבודת כפיים שלי. הבטיחו לי תקציבים והחזרים וכספים - נאדה. הייתי צריך לעשות הכל בעצמי. כל מה שרואים כאן אספתי במשך שנים רבות, והבאתי זהב לאיגוד. לפני הקורונה פתחתי את המוזיאון לקהל הרחב, אחרי שסיימתי לארגן הכל והכנו שילוט ראוי. אני פתוח למי שרק רוצה לבוא. גם האיגוד עשה סוויץ' בשנים האחרונות, וכאשר מגיעים לארץ אורחים - כמו למשל ראשי איגוד הכדורסל היווני - מביאים אותם ראשית לפה".
כל הדרך למוסך של אבא של גיא פניני
בינתיים הרמן אירח במוזיאון שלו שחקני NBA שביקרו בארץ, בכירים בענף מהעולם, שופטים זרים שמגיעים למשחקים של הקבוצות הישראליות באירופה או למשחקי הנבחרת. לאחרונה, צוות מאיגוד הכדורסל הלטבי הגיע ללמוד מהרמן איך להתחיל פרויקט דומה גם אצלם. הוא עצמו נסע בכל העולם כדי לסקור מקרוב מוזיאונים של מועדונים וענפים, ולהתמקצע לא רק בארגון ובעיצוב, אלא גם בפרטים הקטנים ביותר כמו סוג תיבות העץ שבהן שומרים מדליות היסטוריות.
הייתה היענות מצד אנשי הכדורסל בארץ למסירת הפריטים?
"חלק כן וחלק לא. לדוגמה, כשבאתי למוטי ארואסטי, הוא פתח את הארון, זרק הכל על הרצפה באמצע החדר ואמר 'קח מה שאתה רוצה'. אצל דורון ג'מצ'י גם כן, אשתו פתחה בפניי הכל, 'קח כל מה שאתה צריך'. כנ"ל מיקי ברקוביץ', כנ"ל טל ברודי, הנעליים הישנות שלו נמצאות פה. סבא של שי דורון שלח לי את הכדור שקיבלה בתור ה-MVP של טורניר המכללות. אני עכשיו רודף אחריה שתבוא להצטלם עם הכדור כאן.
"ישנם כאלה שתורמים מכל הלב, ישנם כאלה שלא שמרו דבר, ויש כאלה שנאלצתי לעבור בית-בית כדי להשיג מהם פריטים. יש לי פה רשימות של מי עוד לא תרם, ואני יושב לאנשים האלה על הווריד עד שהם מסייעים. אני לא יורד מיוגב אוחיון שמבטיח להביא הכל מההורים שלו בצפון, ובשביל לתפוס את גיא פניני אני הולך למוסך של אבא שלו ומביא כדור וטוש כדי שיחתום עליו. רק בצורה הזו אתה מגיע למבחר, לכמויות, להישגים של נבחרות ישראל, נוער, קדטים, נשים, כל מה שקשור ואני יכול לשים עליו יד".
יש פריט שיקר לליבך במיוחד?
"אני לא יכול לומר זאת, כי על כל דבר עבדתי. היו נסיעות לבתים, לאלמנות, לשחקנים, טלפונים יום-יום עד היום. אני מבקש שיחפשו עוד פעם בארכיון, אצל ההורים. האמת היא שיום אחד אלכס גלעדי ז"ל התקשר אליי מלונדון וביקש לבוא לבקר כשהוא יגיע לארץ. את המשרדים פה סוגרים בארבע אחר הצהריים, אני חיכיתי לו עד שש בערב, ואיך שאלכס הגיע הוא נעמד במקום ואמר 'וואו, דבר כזה לא ראיתי מימיי'. ואז הוא פתח את התיק שלו והעניק לי מדליה מהוועד האולימפי הבינלאומי, בצורת חמש הטבעות, על מפעל חיים".
אני לא רואה אותה.
"זה לא פה, אני שומר אותה בבית".
"המוצגים מתאימים לשטח גדול פי 3"
אחד המבקרים הנלהבים ביותר במקום היה קמיל נובאק הצ'כי, מזכ"ל פיב"א. נובאק, בעברו שחקן כדורסל, עבר בין המוצגים ופתאום קלט דגלון נדיר של נבחרת צ'כוסלובקיה, מהימים שבהם המדינה עדיין הייתה מאחורי מסך הברזל וכונתה CSSR. נובאק טען כי ראה רק שני שרידים לדגלון - אצלו במשרד ואצל הרמן במוזיאון. בלי לשאול, הוא הרים עט וחתם בהתרגשות.
יש פה דגש נרחב על נבחרות ישראל לדורותיהן, כולל תמונה של נבחרת העתודה משנת 2000 כשכל השחקנים על מדים. איפה המקום של הקבוצות הישראליות?
"חשוב לי שאנשים יתרשמו מהישגי נבחרות ישראל. גם אם זו מדליה על מקום חמישי בתחרות כלשהי, שחקנים הזיעו כדי להשיג אותה. עכשיו, אתה רואה את הארגז שבפינה? זו ההתחלה של הטיפול בקבוצות. יש לי עוד אלבומים ופריטים לסדר.
כשבאתי למוטי ארואסטי, הוא פתח את הארון, זרק הכל על הרצפה באמצע החדר ואמר 'קח מה שאתה רוצה'. אצל דורון ג'מצ'י גם כן, אשתו פתחה בפניי הכל, 'קח כל מה שאתה צריך'. כנ"ל מיקי ברקוביץ', כנ"ל טל ברודי, הנעליים הישנות שלו נמצאות פה. סבא של שי דורון שלח לי את הכדור שקיבלה בתור ה-MVP של טורניר המכללות. אני עכשיו רודף אחריה שתבוא להצטלם עם הכדור כאן
"המקום הזה נהיה צר מלהכיל. החלום שלי עכשיו הוא שנפרוץ קיר ונצא החוצה למרפסת הגדולה, יש שם מעל 200 מ"ר, ואז המקום יוכר כמוזיאון לאומי על ידי משרד הספורט. אני בהחלט מאוכזב מכך שעדיין לא קיבלתי יותר מקום. המוצגים פה מתאימים לשטח גדול פי 3 לפחות. ועדיין, כל מי שנכנס מקבל מיד רושם רציני בזכות התצוגה".
ראינו הרבה מהעבר. מה עם הכדורסל של היום? אתה חושב שהיית מסתדר כשופט בעידן של הבדיקה בווידיאו?
"אני לא אוהב את ה-VAR. ההחלטה של השופט על המגרש צריכה להיות הסופית. חוץ מזה, הטלוויזיה לא נותנת לשופט במגרש את כל הזוויות".
המוזיאון אמנם לא רחב ידיים, כפי שהרמן מדגיש בתסכול, אבל אפשר לשקוע בו בקלות ולא לשים לב שהזמן עבר. יש שם המון ערך מוסף לחובבי הכדורסל הישראלי, גם אם פשוט מתחילים בשיחה עם הרמן שיכול לספר על אירועים שאחרים כבר שכחו. תרבות ספורט אין לנו בישראל, בין השאר, אבל לפעמים יש פרויקטים מרגשים כאלה שנלחמים על הכבוד של הספורט הישראלי בתור חלק חשוב בחיי המדינה ובהתפתחותה.