זו הייתה אמורה להיות העונה שבה יפתח זיו פורץ גבולות ומגשים חלום: לשחק בליגה הספרדית. החוזה בגרנאדה ופתיחת העונה המוצלחת היו סימנים טובים, אבל כמו כל כך הרבה ישראלים – גם עולמו של הכדורסלן התהפך עליו ב-7 באוקטובר.
מה שהתחיל כתקווה לפרק חדש בקריירה הפך לסיוט מתגלגל שזיו מכנה "התעללות". התעלמות מצד המאמן, ספסול, הדחה מהסגל ונידוי מהאימונים הסדירים עם חבריו לקבוצה – ולבסוף שחרור מהמועדון. רק עכשיו, חודשיים אחרי שעזב את ספרד ומצא בית חדש בסן־קנטן הצרפתית, הוא אוזר אומץ לדבר על מה שעבר עליו.
הרכז הישראלי בן ה־28 פתח את העונה עם יכולת טובה וביטחון, אחרי שקיבל 34 דקות כבר במשחק הפתיחה של הליגה הספרדית, והחזיר עם 12 נקודות ו־6 אסיסטים. למחרת השבת הארורה עוד קיבל 24 דקות מול באסקוניה (וסיים עם אפס נקודות ושני אסיסטים), ומאז הכל התמוטט. בשלושת המשחקים הבאים צנחו הדקות שלו ל־12 בממוצע, וההמשך היה גרוע יותר. מאז 29 באוקטובר זיו לא שותף בגרנאדה: תחילה חימם את הספסל, אחר כך הודח מהסגל.
"בכלל לא התעניינו בי"
"באתי לגרנאדה להיות שחקן מוביל, ובתחילת העונה זה באמת היה ככה", הוא מספר. "היו לי משחקים טובים. אמנם לא היינו מאריות הליגה הספרדית, אבל התחרינו שווה בשווה מול קבוצות מהטופ. היה לי טוב מאוד בהתחלה, אבל מ־7 באוקטובר עברתי תקופה מאוד לא נעימה, גם מקצועית וגם אישית".
הרגשת אנטישמיות?
"לא ברמה שחוויתי משהו, אבל אתה מפחד לדבר עברית ברחוב. מסתכל כל הזמן ימינה ושמאלה. הבעיה הכי גדולה הייתה שהקבוצה פשוט לא תמכה בי, הפקירו אותי".
במה זה התבטא?
"הדבר הכי בסיסי: פרצה מלחמה ופעם אחת לא שאלו אותי 'מה שלומך?' או 'איך המשפחה?' בכלל לא התעניינו בי. לא ניצחנו באותה תקופה, וחשבתי לעצמי איך אני עושה דברים אחרת, אבל בדיעבד הבנתי שזה לא היה קשור לכדורסל. הם הגיעו להחלטה שהם פשוט לא רוצים אותי".
בגלל שאתה ישראלי?
"כן. אף אחד לא אמר לי את זה באופן ישיר, אבל זאת הייתה ההרגשה שלי. לא הגיוני שדווקא מ-7 באוקטובר אף אחד לא דיבר איתי. אני שחקן זר. אם הייתי טוב או לא טוב, שמישהו יגיד משהו, שייקח אותי המאמן לשיחה ויגיד לי 'תתאפס על עצמך'. אפילו זה לא היה. הפכתי לאוויר. קשה מאוד לבוא ככה לידי ביטוי גם בכדורסל. חשבתי על המשפחה ועל החטופים. אני יושב בספרד והמחשבות רצות לי על ילדה בת 12 שיושבת בצינוק או במנהרה בעזה".
זה בגלל שהיית שם לבד?
"למזלי, בחודש הראשון של המלחמה הייתה איתי בת הזוג שלי, קים (אור אזולאי, כוכבת נוער ומשפיענית רשת). היא הרגישה שאני לא בטוב מבחינה נפשית. אחרי שחזרה לישראל נשארתי שם לבד במשך חודש וחצי. הייתי במקום עבודה שלא מתייחס אליי, לא נותנים לי לשחק, הפרידו אותי מהאימונים של הקבוצה. נתנו לי להרגיש שרוצים לחתוך אותי, אבל לא היה להם בסיס לעשות את זה. הם ניסו להגיד שזה מקצועי, אבל זה מצחיק. הרי יומיים לפני 7 באוקטובר המאמן ישב איתי ואמר לי: 'אתה על ממוצע של 10 נקודות ו־6 אסיסטים, אתה נראה טוב', ואז הראה לי איך אני יכול להשתפר ואמר שיש להם סבלנות. זה הגיוני שיומיים אחר כך הוא לא שואל לשלומי ולא מדבר איתי בכלל? אין ספק שזה מעצם היותי ישראלי ויהודי. הם פשוט נידו אותי. זה השאיר בי צלקת, כי זו הפעם הראשונה שיצאתי לאירופה וכל כך חיכיתי לזה".
עבר זמן מהרגע שבו הודחת מהסגל ועד שעזבת את המועדון. למה זה קרה?
"הם לא אמרו לי שאני עוזב, הם פשוט ניסו לגרום לי לעזוב. לפני אחד ממשחקי החוץ אמרו לי שאני לא נוסע עם הקבוצה ובכלל לא הסבירו. איפה המאמן? איפה המנהל המקצועי? שמישהו ידבר. לא שאלו אותי אם אני צריך משהו. המאמן לפעמים לא היה אומר לי בוקר טוב, לא מסתכל עליי. זה היה הזוי".
"לא יוצאים מהבית"
היה רגע שחשבת "מה אני עושה פה?"
"חד-משמעית. העניין של חזרה לישראל עלה בשיחות שלי עם עצמי בלילה לפני השינה. אני בא ממשפחה שכולם אנשי צבא. אבא שלי, בן 61, שהיה סגן־אלוף בפיקוד העורף, עלה על מדים והתנדב למילואים. אח שלי במילואים, ושישה בני־דודים כל אחד ביחידה אחרת. אני בא ממשפחה שהיא מאוד ארץ־ישראלית, ואף פעם לא הרגשתי בנוח עם זה שאני ספורטאי. פתאום שאלתי את עצמי 'מה זה כדורסל בכלל?' אני יוצא לאימון בזמן שבן־דוד שלי נמצא בתוך עזה".
איזה יחס קיבלת מהקהל?
"שבוע אחרי 7 באוקטובר היה לנו משחק בבילבאו. כולם זוכרים מה קרה שם להפועל חולון. דיברתי עם מנהל הקבוצה ואמרתי לו שאנחנו נוסעים למקום שאני לא מרגיש בו בנוח ושיבדקו אם צריך אבטחה. הם באמת דאגו לניידת משטרה צמודה. אמרתי לעצמי: 'וואו, הקבוצה נותנת מעצמה ודואגת'. אחר כך התברר לי שנשיא המועדון אמר בראיון שלצערם, בגלל שיש שחקן ישראלי בקבוצה, הם לא הרגישו ביטחון. ואז הבנתי שהם הביאו את הניידת לעצמם ולביטחון שלהם, הוא לא דאג לי".
ומה עשית חודש וחצי לבד? לא פחדת?
"למזלי, היה לי שם את שון וייסמן, ששיחק בקבוצת הכדורגל בעיר. הוא היה שם עם אשתו ושני הילדים שלהם. שון עבר דברים יותר קשים ממני, כי בכדורגל זה פי כמה וכמה בספרד. הפכנו למשפחה לכל דבר, נפגשים כל יום. גם הם היו בסיטואציה לא נעימה, לא יוצאים מהבית, אז פשוט היינו ביחד. הוא עבר התעללות מצד הקהל שם, ואני חוויתי אותו דבר, אז היה לנו משהו משותף. במצב כזה, הקשר בין ישראלי לישראלי יותר חזק מהכל. חוץ מזה, הצנעתי את היותי יהודי. דיברנו אנגלית ברחוב, כי נערכו שם הפגנות פרו־פלסטיניות".
אחרי שעזבת את גרנאדה היו לך הצעות מקבוצות גדולות בישראל. למה לא חזרת?
"הרגשתי שלא מיציתי את התקופה שלי בחו"ל, למרות שמאוד דיגדג לי להיות בישראל בגלל כל המצב. ממש רציתי לצאת לשחק באירופה, והרגשתי שאני צריך להתאושש מכל מה שעברתי בגרנאדה. הבנתי שעברתי טלטלה נפשית לא פשוטה, סוג של התעללות בניסיון הראשון שלי באירופה. לפני שעברתי לסן־קנטן דיברתי עם המאמן ואמרתי לו שאני רוצה ליהנות ושיהיה לי טוב. הוא אמר לי: 'רגע, לפני כדורסל, איך אתה? איך המשפחה?' אמרתי לו שיש לו נקודות זכות אצלי בתור בן־אדם".
"המילואים שלנו"
כעת זיו שוהה עם נבחרת ישראל במשחקיה במוקדמות היורובאסקט. ביום חמישי קלע ארבע נקודות בניצחון על פורטוגל שפתח את הקמפיין, והערב (19:00) הם יתארחו בסלובניה.
“אני לא יכול להסביר כמה ריגש אותי להגיע לנבחרת", הוא אומר. "לפגוש את החברים, לשמוע עברית, לשחק כדורסל שהוא הסגנון שלנו, במיוחד אחרי כל התקופה הזאת. חיכיתי לזה. ברגע שפגשתי את כולם היה לי חיוך מאוזן לאוזן, אי־אפשר להסביר כמה הייתי מאושר. היה לנו טקס עם הנבחרת ולבשתי את החולצה עם הכיתוב 'תחזירו אותם הביתה'. זה משהו שכל כך רציתי לעשות".
"שון וייסמן עבר דברים יותר קשים ממני, כי בכדורגל זה פי כמה וכמה בספרד. הפכנו למשפחה לכל דבר, נפגשים כל יום. גם הם היו בסיטואציה לא נעימה, לא יוצאים מהבית, אז פשוט היינו ביחד. הקשר בין ישראלים יותר חזק מהכל"
לאורך השנים, מערכת היחסים שלך עם נבחרת ישראל לא הייתה יציבה. איך אתה רואה את התפקיד שלך?
"בתקופה הזאת הנבחרת היא המילואים שלנו. בן־דוד שלי אמר לי שהוא נמצא על איזה הר בצפון, עושה שמירות כדי שאני אוכל להמשיך לשחק כדורסל. זה משפט שלא אשכח בחיים. המעט שאנחנו יכולים לעשות, להחזיר, זה לייצג את ישראל. עברתי מאמנים כאלה ואחרים, היו תקופות שלא הייתי מתלבש ולא משחק, עברתי הכל בנבחרת הזאת, וזה מה שהביא אותי למקום שאני נמצא בו היום. אני מרגיש חלק ורוצה לתרום כמה שאפשר. מתי שיגידו לי להגיע לנבחרת – אני הראשון שיתייצב לדגל".
הגעת למכבי ת"א עם אגו לא קטן. אתה חושב שהשנתיים שעברת שם והתקופה האחרונה עזרו לך להתבגר?
"אני חושב שזה בגרות מסוימת. בחרתי בחיים מסוימים שהם מאוד פתוחים מעצם היותי ספורטאי ברמות הגבוהות ביותר ובזוגיות עם מישהי מפורסמת ומצליחה. אני קצת שונה בנוף הכדורסל הקלאסי, פחות מפחד, אולי קצת יותר אגרסיבי ועם גאוות יחידה יותר מישראלים אחרים. אבל אני מאוד שונה מהשחקן שאני. על המגרש אני יכול להיות קילר, איתי לא מתעסקים, אבל בצד השני אני לאו דווקא חושף את יפתח האמיתי. אני מאוד מופנם וקצת אדיש, וקשה להוציא אותי מאיזון. בתקופה האחרונה, וגם במכבי, לא מצאתי את האיזון שלי עם עצמי, וזה משהו שאני צריך לחזור אליו – הקילריות שהבדילה אותי משחקנים אחרים".
תגובת גרנאדה: "תמיד דאגנו ליפתח ולמשפחתו"
מגרנאדה נמסר בתגובה: "דבריו של יפתח לא מדויקים. תמיד דאגנו לשחקן ולמשפחתו, התעניינו בהם ועשינו כל מה שאפשר כדי לדאוג לביטחון שלו. הוא ביקש מאיתנו אבטחה כשיצאנו למשחק חוץ ותמיד הייתה לנו ניידת משטרה איתנו”.
פורסם לראשונה: 01:30, 25.02.24
