בשבת בבוקר של 7 באוקטובר רוכב ברק פלג על אופניו במושב ציפורי שבעמק יזרעאל, שבו הוא מתגורר, ומסדר לעצמו בראש איך הוא רוצה שקבוצתו הפועל גליל עליון תיראה למחרת במשחק פתיחת העונה מול הפועל ת"א. אלא שאז השקט הפסטורלי מופר ומתחלף בצלילי המסרונים שהוא מקבל בזה אחר זה מחבריו ששירתו איתו בסיירת מטכ"ל. מהר מאוד מבין המאמן שמשהו חריג קורה בדרום.
למחרת, שנים רבות אחרי שפשט את המדים, פלג בן ה־51 מתבקש להגיע למילואים בתל השומר. "הוקפצתי לשם כדי להיות מערך ראשון שמלווה את הפצועים ומשפחותיהם מהיחידה שלי", הוא מספר. "לא ידעתי לקראת מה אני הולך. הייתי שם שלושה שבועות, עבודה סביב השעון. כאוס, הלם, מה עושים. עד היום אני מג'נגל בין תל השומר לאימונים".
היום אתה עדיין בתוך המערך הזה?
"הנוכחות שלנו נותנת ביטחון לחבר'ה הצעירים. זה התחיל מ'תגיע' והמשיך ב'תישאר'. יש הרבה עשייה, האנשים האלה נמצאים במקום הכי נמוך בחיים ואתה מצליח לתרום שם, יש לזה הרבה ערך".
כאחד שעשה כמה דברים בצבא, מה עבר לך בראש באותו בוקר שחור?
"חשבנו בהתחלה 'אוקיי, זו חדירה של מחבלים לכמה יישובים', אבל אז גילינו שהם הגיעו הרבה יותר רחוק, לאופקים, זה מטורף. זה אירוע שאף אחד מאיתנו לא חווה, לא ידע איך להתנהל בו. אחת האמירות הכי קשות הייתה 'איפה היה הצבא?' אז מהצד שמייצג את הלוחמים, אני חייב להגיד שהם הגיעו מהבתים בלי לעבור ביחידה, חלקם הוקפצו ישירות לעוטף ואחרים נפגעו בדרך".
מה שמעת מלוחמים שהיו שם?
"הם חווים אשמה, למרות שהם נפגעו, שחברים שלהם נהרגו לידם. הם אוכלים את עצמם שלא הצליחו להציל יותר. זה משהו שקשה ללוחם לשמוע. רוב חבריי הקרובים הם בדרגות הכי גבוהות בצה"ל, אני יודע כמה התחושה קשה. אלה האנשים הכי טובים שאנחנו יכולים לחלום עליהם".
"רציתי להיות בשב"כ"
פלג (51) נולד בקיבוץ הדתי לביא שבגליל התחתון ושיחק בקבוצת הנוער המקומית עד שהחליט להתגייס לשירות משמעותי בצבא, בעקבות אחיו המבוגר ממנו בשנה, ואת תקופת הקבע שלו עשה תחת פיקודו של הרצי הלוי, הרמטכ"ל כיום. "אנחנו לא נפגשים הרבה, כל אחד הלך לכיוון אחר", מספר פלג על ההיכרות עם אחד האנשים הכי עסוקים במדינה. "מזל גדול שהוא מנהל את האירוע עם קור הרוח והחוכמה שלו. טוב שהוא שם".
"שחקן הפך למאמן כושר. כולם עוזרים לכולם. לא היה לנו מנכ"ל, מנהל, כולם במילואים. מצאתי את עצמי אחראי על הכל"
אתה יכול לספר משהו על השירות שלך בסדיר?
"לא הרבה. זה הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיי. הרבה עבודת צוות, פתחנו 24, נשארנו 12. בתוך כל זה צריך לדעת לשרוד אישית, כולם שאפתנים ותחרותיים, עם אופי מיוחד. בניגוד למה שחושבים, כולם צנועים. המסלול הזה מאתגר ואחריו מגיע הדבר האמיתי של עשיית מבצעים. את אשתי שיבולת פגשתי ביחידה ומאז נולדו לנו ארבעה ילדים. ראיתי את עצמי ממשיך".
באיזה תפקיד?
"שב"כ. חלמתי על חו"ל, מסלול של אבטחה. אבל משהו דיגדג לי לחזור לכדורסל, התגעגעתי. הייתי בקבע, אז התאמנתי בצפת תוך כדי. באיזשהו שלב המאמן שם אמר לי, 'בוא ננסה להשאיר אותך בקבוצה'. אני כבר חשבתי על לימודים, על לעבור מדינה. הוא ראה משהו שאני לא, וגם השחקנים שם אמרו שאני היחיד שאעשה קריירה. אמרתי להם, 'תכף אני עוזב', בשבילי זה היה כמו חוג".
עד שהשתחררת מהצבא.
"כן, עבדתי בגינון בחמש בבוקר, אחר הצהריים נסעתי לאימון בליגה השנייה. במשחק האחרון עלינו לליגת העל, ומצאתי את עצמי תשעה חודשים אחרי סיירת מטכ"ל משחק בליגה הראשונה. באותה נקודה חשבתי עדיין שהכדורסל הוא זמני, שזה לא המקום שלי. משם עברתי לרעננה, הייתי שם ארבע שנים, אריק שיבק טיפח אותי".
לא סתם אומרים על פלג בגליל עליון שהאופי שלו כמאמן מושפע מהעבר הצבאי שלו. בימים אלה, כשלקבוצה אין בית והיא בסבב משחקי חוץ, המאמן לא מוותר ומנסה לקיים שגרה במציאות בלתי אפשרית: מהרגע שבו החלה הכוננות בצפון, השחקנים פונו למרכז וגם הפרק האירופי הסתיים לפני שהתחיל, על רקע דרישות האבטחה של הנהלת היורופקאפ לאירוח בחו"ל. בינתיים הזרים עזבו, והישראלים גמאו עשרות קילומטרים עד חולון כדי להתאמן ולשמור על כושר. ג'יימס פלדין בן ה-35, המוכר בזכות השנתיים המוצלחות שלו בהפועל ירושלים, היה הזר היחיד במשך כמעט חודש, ורק בשבוע שעבר הצטרף אליו עומאר סילבריו.
וכך מצאה את עצמה גליל עליון עם הרכב תלאים שהופך אותה למועמדת ודאית לחזור ללאומית. על רקע התנאים האלה וחוסר השוויון בין הקבוצות, פלג קורא להקפיא את הירידות העונה. "זה רלוונטי לכל הליגה", הוא אומר. "היום זה אנחנו, מחר זה חלילה הפועל חיפה, עפולה או ירושלים שהזרים שלהן יברחו בגלל אזעקה. זו לא עונה רגילה, אי־אפשר להתנהל ככה".
את השחקנים מוביל פלג ברוגע המאפיין אותו, אבל בעת הזו מרגיש קצת כמו מפקד: "בשירות הצבאי התנהלתי במצבי קיצון. אז כשאתה מגלה שהאולם סגור וצריך לעשות אימון במקום אחר, אז כן, הולכים למקום אחר. אם שחקן ברח לי מהארץ ואני חסר שלושה כאלה, אז אוקיי, מישהו אחר ישחק. זאת הגישה שלי. אם יש רק שבעה שחקנים, נעשה אימון איתם. יש לי שריטה בקטע הזה".
לא רק זרים עזבו, גם מאמן הכושר הסרבי.
"השחקנים שלנו עשו הסבה למה שצריך. מאמן הכושר עכשיו הוא ליאור קררה, ורועי הובר מילא לפרקים את תפקיד הפיזיותרפיסט. כולם עוזרים לכולם. לא היה לנו מנכ"ל, מנהל קבוצה, כולם היו במילואים. מצאתי את עצמי אחראי על הכל".
"זה הבית שלנו"
כשחזרתם לכפר בלום גיליתם מציאות אחרת לגמרי.
"בצמוד לאולם יש פריסה של נגמ"שים, זה מה שרואים כשבאים. אני יושב בחדר ושומע את הבומים, הזיה. מעל האולם חגים שני מסוקי קרב ודופקים טילים על לבנון".
אז למה לרצות להתאמן וגם לשחק במקום כזה?
"כי זה הבית שלנו, אנחנו רוצים מקום להשאיר את הבגדים והנעליים ולא לנדוד כל יום. אמנם בית אמיתי אין פה לאף אחד השנה, כי אנחנו גרים במלון באיילת השחר. אני משחק אותה קול, ממשיך את האימון כשיש עוד בום, עוד שריקת טיל. יש פה זר שמסתכל עליי ואומר, 'זה דבר נורמלי פה?' אני אומר לו, 'זה תמיד ככה, רגוע'".
איך הרגשת כשאמרו לכם במינהלת לסגור את הקבוצה השנה?
"זו אמירה נוראית, לא תהיה בהכרח קבוצה בעונה הבאה. הרבה יותר קל לסגור מאשר לבנות, ועבדנו קשה אחרי שעלינו ליגה לבנות מחדש את המותג גליל עליון. גם לתושבי הגליל מגיעה קבוצת כדורסל. לקחתי על עצמי להיות הפה והקול במצב הזה כי עובדתית אנחנו לא באמת נספרים. אף אחד לא יעשה רעש במינהלת. אין לנו כסף, ואם לא הספונסרים אין לנו זכות קיום".
פלג פוגש באימונים את בנו יהל שעבר צומת דרכים דומה לזה של אביו: התלבטות בין שירות קרבי לבין קריירת כדורסל. בסופו של דבר היורש בחר באופציה השנייה. "אני מאוד גאה בו על ההחלטה", מציין האב.
אתה צועק עליו באימונים?
"הוא יודע לעשות את ההפרדה בצורה קיצונית, יותר ממני. המורכבות הגדולה היא בחדר ההלבשה. אני פנאט לפרטיות של השחקנים שם, זה בית המקדש שלהם. הם יכולים להגיד מה שהם רוצים, לשם אני לא נכנס. שיקרעו אותי לגזרים, שיירדו עליי, יתלוננו, יקללו. המחשבה שהם לא יעשו את זה כי יהל שם היא הכי קשה. שמתי את זה ביום הראשון על השולחן. על הפרקט אנחנו שחקן ומאמן ולא אבא ובן".
פורסם לראשונה: 10:08, 24.12.23
