ישראל היא מקום קשה. אתה אומר מילה טובה על מישהו וישר מקטלגים אותך כ"כתב חצר", "מושתל מטעם", "חנפן" וכינויי גנאי אחרים. ולמרות זאת, אני ארהיב עוז ואפרגן לעודד קטש, אדם שזכה העונה למעט מדי מחמאות ולהרבה ביקורת, חלקה לא באשמתו. ואני מודה, גם ממני.
אז דיסקליימרים: מעולם לא נסעתי לחו"ל ביחד עם מכבי כדי לשדר או לסקר אותם; לא קיבלתי כרטיס בחינם לשום משחק שלהם; אני גם לא מכיר את קטש אישית (להבדיל משחקני עבר מסוימים שעימם אני בקשרי ידידות, בעיקר כאלה ששידרתי אותם בליגת התיכוניים ואני מכיר אותם באמת מגיל צעיר). לדעתי לא החלפתי איתו יותר מעשר מילים מעבר לראיונות בסיומי משחקים ברדיו ובטלוויזיה. נקודת השיא של יחסינו אירעה כשהוא היה בן 15 וחצי, שחקן נוער של מכבי ת"א, ושמרנו אחד על השני בטורניר שהתקיים בקריית-ארבע (אני הייתי בן 23, הייתי אמור בכלל להיות המנחה, אבל היה חסר שחקן, אז....). הוא היה אז נמוך, שקל בערך 50 קילו, ועבר אותי כמו הרוח, מה שהיה די מעצבן. שנים אחר כך, כשאותו קרוס אובר כתש את כל אירופה (משחק מילים מכוון), הבנתי שמראש זה היה חסר סיכוי.
בקיצור, חברים אנחנו לא. ולכן, כשאני אומר שהוא הצליח לעשות העונה דברים די מדהימים עם הקבוצה שלו, זה לא נובע ממניעים אישיים. מקצועי בלבד.
האבולוציה של קבוצה
הניצחון אתמול על ולנסיה, 80:95, שהיה השישי ברציפות של מכבי ביורוליג, הבליט חלק גדול מהדברים האלה. וכן, אני גם מודע לכך שכל הניצחונות היו על קבוצות שאינן מהדרג העליון, ועדיין, כל אחת מהן ניצחה כמה וכמה יריבות, ולנסיה בטח אחת הטובות מהשש.
הדבר שאותי הכי מרשים זו האבולוציה שמכבי עברה במהלך השנתיים האחרונות. היא התחילה כקבוצה שתלויה באופן מוחלט בהצטיינות התקפית של ווייד בולדווין ולורנזו בראון, עם תמיכה מסוימת של בונזי קולסון, כשכל השאר הם שחקנים משלימים בלבד או כאלה שאמורים לתרום בעיקר בהגנה. בסוף העונה הקודמת ובחלק הראשון של העונה הנוכחית, גם עקב הירידה ביכולת של בראון, השחקנים הגבוהים מילאו את הוואקום (כי בספורט אין באמת ואקום) והפכו יותר דומיננטיים. ג'וש ניבו הפך לסנטר לגיטימי עם כמה יתרונות גדולים על רוב השחקנים באירופה בעמדה שלו (וגם כמה חסרונות בולטים) ורומן סורקין נתן כמה תצוגות גדולות. עקב האכילס היה הספסל. שנראה גם לא מוכשר מספיק וגם בכלל לא מחובר.
והנה, בחודש האחרון, יש מהפך מוחלט. אמנם בולדווין עדיין השחקן המרכזי במכבי, ניבו טוב וגם קולסון, אבל היא מקבלת המון מהספסל. ראשית, בהתקפה נוצר הצמד הקטלני תמיר בלאט-חסיאל ריברו, שמייצר כמות עצומה של נקודות במעט דקות במהלכי פיק-אנד-רול מתוחכמים, דבר שמאפשר להושיב למנוחה את יצרני הנקודות הבכירים, לוקסוס שלא היה בעונה שעברה. ועכשיו גם ג'ון דיברתולומאו, ג'יימס ווב ואנטוניוס קליבלנד תורמים המון, בעיקר ביצירת שינויי מגמה בהרבה משחקים: הם מספקים הגנה חזקה, חטיפות, שלשות, משחק ריצה וכלים חשובים נוספים.
פתאום נוצר אצל מכבי עומק בסגל, ועומק זה דבר נורא חשוב כי הוא מאפשר לך לנצח גם ביום שבו כולם בינוניים, ולהעניש יריבות על כל רגע של ירידה ברמת האנרגיה. כך, למשל, מנצחות קבוצות כמו ריאל מדריד: הן משחקות באותה רמה 40 דקות. היריבות אף פעם לא מספיק עמוקות, יש להן רגעי חולשה, אז הן מפסידות גם אם ריאל לא עושה שום דבר מבריק ולא מתאמצת באופן חריג.
אבל לריאל יש הרבה כסף, מספיק כדי להחזיק שתי חמישיות של כוכבים. מכבי לא במצב הזה. בדרך כלל, קבוצה עם התקציב שלה מקווה רק שהמחליפים לא יגרמו לה לקריסה. מכבי, כרגע, בעולם אחר: הספסל הוא זה שיוצר עבורה את הבריחות כמעט בכל משחק. הוא זה שמנצח עבורה את המשחקים. זה תסריט די חלומי, וצריך להחמיא עליו לקטש. נכון, זה לקח הרבה זמן, אבל יש כמובן נסיבות מקלות שקשורות למלחמה בעזה. אחת המרכזיות היא שלא הייתה ליגה בישראל, אז אי אפשר היה לתת דקות לשחקנים החדשים במסגרת שבה לא קריטי לנצח כדי להכניס אותם לעניינים. אין מה לעשות: שחקן, גם מקצועני, חייב דקות משחק משמעותיות במשחקים כדי להיכנס לכושר. אימונים זה לא מספיק, ולא משנה כמה תתאמן. יש פער עצום בין מסגרת מלחיצה שבה יש משמעות לפעולות שלך לבין אימון. אחר השיעורים המאלפים בקורס מאמנים במכון ווינגייט הוא זה שבו נותנים לך לבצע את אותן פעולות עם או בלי לחץ של תחרות. למשל זריקות משלוש. אם אומרים לך לזרוק סתם, כרצונך, תכניס 70 אחוז. ברגע שאומרים שיש תחרות בין שתי קבוצות ומנצחת זאת שמגיעה לעשרים קליעות מוצלחות מוקדם יותר, האחוזים צונחים. לחץ מדרדר ביצועים, ואין בטבע הרבה יצורים יותר לחוצים משחקן ספסל בקבוצה מקצוענית.
כאן עליי לסייג: בהכירי את היצר התחרותי של מכבי, יש סיכוי טוב שגם אם הייתה ליגה סדירה השחקנים החדשים לא היו מקבלים מספיק דקות כי זו קבוצה שתמיד רוצה לנצח, גם אם זה לא משרת את המטרה ארוכת הטווח. אני מקווה שקטש ייצור לעצמו מעמד שיאפשר לו לעמוד בעתיד בלחצים מסוג זה ולפעול אסטרטגית גם במחיר של כישלונות רגעיים וחסרי חשיבות. זה יצריך בגרות גם מההנהלה.
הכנה מושלמת
מה עוד ראינו אתמול? שמכבי קלטה שהישגים יגיעו דרך ההגנה. כבר כתבתי לא מעט כאן שהמפתח לניצחון הוא לספוג 80 נקודות. אתמול זה נעשה בדרך הכי מרשימה. מכבי ספגה בדיוק 80, ובאף רבע לא יותר מ-22. זה אומר שלהבדיל ממשחקים קודמים, לא הייתה קריסה הגנתית בשום רגע. כך היא צריכה לשחק תמיד.
מפתח מרכזי להגנה הזאת הוא אנטוניוס קליבלנד. הוא שיחק אתמול כמעט 18 דקות והיה במגרש בכל השלבים המכריעים, וכמובן בבריחות של מכבי. פייר, אני כבר התייאשתי ממנו בעבר כי קבלת ההחלטות ההתקפית שלו הייתה איומה וקצב צבירת העבירות מהיר בטירוף. נראה שעשו עליו הרבה עבודה, מקצועית ומנטלית. הוא הפך לאיש מפתח בריצה הנהדרת של הקבוצה. גם על זה, לקטש ולעוזריו מגיעות הרבה מחמאות.
בצד ההגנתי הקבוצתי, מהפתיחה ראינו שקטש הכין נכון את מכבי. ולנסיה לא קבוצה של חודרים, אלא של קלעי חוץ ושל גבוהים שעובדים מתחת לסל. לכן, שחקני מכבי יצאו החוצה רחוק מאוד אחרי חילופים, כולל ג'ייק כהן שבדרך כלל היה נמנע מכך מפחד שגארדים יעברו אותו בכדרור. זה לא דבר שקורה סתם. זו הכנה.
ההגנה אגב, לא הייתה מושלמת. שחקני הפנים של ולנסיה חגגו מול אלה של מכבי, אבל צריך להיות הוגנים: הם הרבה יותר גבוהים וחזקים. מנגד, מכבי רצה הרבה עם ההרכבים היותר קטנים שלה. בשורה התחתונה – זה היה מחיר נכון לשלם.
בדקות הראשונות שני המאמנים היו בסוג של תיקו: מכבי ניצלה את היתרון של בולדווין על השומרים שלו. הוא חדר, ולנסיה הייתה חייבת להביא עליו עזרה, וזה פתח את המשחק לאחרים. מנגד, הספרדים שיחקו פנימה בכוח, וכאמור, למכבי הייתה בעיה.
אבל בפתרון בעיות התבטא הנוקאאוט של קטש על יריבו. מרגע שסמי אוג'יליי נכנס למשחק החלו הצרות של הצהובים. הוא לא גבוה אבל נורא חזק וקולע לא רע. למכבי אין שחקן כזה בעמדה מספר 4. כהן קרס מולו, ואז גם ווב וקולסון. מה עושים? בשלב ראשון קטש שם עליו את ניבו ושילב במשחק גם את ריברו, כך שיהיה מי שייקח ריבאונד כשניבו עסוק בפעילות ההגנתית הקשה וישמור על שחקן הציר. אחר כך התברר שגם קולסון יכול להסתדר מול גבוה כשמכבי בהרכב ה"בולדוגים" שלה: ניבו, קולסון, קליבלנד, בולדווין ושחקן נוסף שאינו קבוע (הכי טוב לענייני הגנה הוא כמובן דיברתולומאו). זה הרכב שמפעיל כל כך הרבה לחץ על מובילי הכדור שהגבוהים של היריבות ממילא לא מקבלים כדורים כי קשה למסור להם. כך היה גם אתמול. הלחץ על הגארדים עצר את הגבוהים. אפקט שרשרת הגנתי.
עודד גם למד לתקן במהירות שגיאות. הוא פתח את הרבע הרביעי עם הרכב נמוך מדי - בלאט, דיברתולומאו, ריברו, קליבלנד וקולסון. זה בסדר לשים את קולסון בעמדה מספר 4, אבל חייבים שבולדווין יהיה במגרש בדקות האלה כי צריך גארד גבוה ששומר טוב על מנת ליצור איזון. אחרי התקפה אחת לקח קטש פסק זמן ושינה הרכב. כך צריך.
לעומת זאת, מאמן ולנסיה אלכס מומברו הלך והידרדר לאורך המשחק. ברגע שמכבי ברחה עם ההרכבים הלוחצים הוא נכנס לפניקה ועשה חילופים די תמוהים. כריס ג'ונס ישב בחוץ הרבה יותר מדי זמן, היצירתיות נעלמה מהמשחק של הספרדים, למכבי היה קל יותר. אז נכון, לא מהמאמנים הגדולים באירופה, אבל עדיין לא מובן מאליו שהפער בניהול המשחק בין השניים היה כה דרמטי.
אבל שלקטש לא יעלה לראש: רק אחרי 13 דקות קולסון קיבל לראשונה כדור בעמדה נורמלית שממנה הוא עשה נקודות עם הגב לסל. 13 דקות בלי אף עמדת קליעה לשחקן כל כך מגוון וקטלני. הוא לא מופעל מספיק, הוא לא מופעל באופן עקבי, וזה מחדל. הנה, שלא תגידו שאני "מושתל".
חמישה שחקנים קלעו אתמול בספרות כפולות: בולדווין (17), ניבו (15), קליבלנד (10), קולסון (10) וריברו (10). זה מעולה. אבל שימו לב להמשך הרשימה: דיברתולומאו 8, ווב 7, בראון 6 (מה יהיה איתו?), בלאט 6, כהן 4, ג'ו תומאסון 2. תשעה שחקנים סיפקו תרומה משמעותית. קוראים לזה קבוצה.
מכבי בפלייאין. לשישייה הראשונה יהיה לה מאוד קשה להגיע. היריבות שמצפות לה עד סוף העונה הסדירה, ברצלונה ומילאנו, קשות בהרבה משש האחרונות שהיא פגשה. גם יש להן על מה לשחק. אבל צריך להיאבק עד השנייה האחרונה כי הפלייאין הזה הולך להיות קשה ביותר. מכבי סיימה למעשה את כל המשחקים שבהם היא מועמדת לניצחון. מעתה ועד סוף העונה, כולל שלבי ההצלבה, היא תהיה האנדרדוג. היא תצטרך לנשוך, לשרוט, להרביץ, לשמור, לאמלל, כדי להגיע להישגים. המחמאות על עונה יפה בתנאים בלתי אפשריים כבר מגיעות לה. עכשיו מתחיל המבחן האמיתי.
פורסם לראשונה: 09:47, 28.03.24
