כשמגדלים את הדור הבא ומסתכלים על אלו שאנחנו רוצים שיובילו את הכדורסל הישראלי, מדברים על אנשים כמו ליאור ליובין. האובדן עצום.
ליאור ואני שיחקנו אחד נגד השני בליגה, אחרי זה נפגשנו בנבחרת. היינו שותפים לחדר, עברנו הרבה חוויות על המגרש ומחוצה לו. הנסיעות לאליפויות או לטורנירים באירופה היו אז מאוד ארוכות. היינו יוצאים בשלוש לפנות בבוקר ומגיעים בשבע בערב אחרי כל הקונקשנים.
מולי קצורין היה המאמן שלנו, והוא לא היה מוותר על אף אימון, גם אחרי נסיעה ארוכה. ליובין ואני היינו מגיעים גמורים, אז היינו אומרים לעצמנו: "טוב, יאללה, רק נזרוק כדורים פנימה לשחקנים הגבוהים". הגבוהים היו ארז מרקוביץ', יניב גרין, עידו קוז'יקרו וישראל שיינפלד. שנינו היינו זורקים להם כדורים ואז צועקים להם "קח אותו" או "איך אתה נותן לו לעשות סל?" כדי לגרום להם לריב. היינו צוחקים וככה מעבירים את האימון.
יש לי כך כך הרבה סיפורים עם ליאור. באליפות אירופה בטורקיה, קצורין אמר לשיינפלד שהוא צריך לשמור על משקל, אז ליאור ואני היינו מביאים את כל הקינוחים שהיו במזנון לשולחן והיינו אומרים "וואו, איזה טעים" – עד שישראל היה לוקח ביס והיינו צועקים "אסור לך מתוקים" כדי שמולי ישמע, והוא היה זורק מיד את הכפית. כזה ליאור היה. בחור שנון שאוהב לצחוק. היה כיף להיות לידו. תמיד חיובי ותמיד רוצה לעזור. כולם רצו להיות בחברתו.
חוץ ממנהיג, ליאור ידע להעביר את הדברים שלו בשקט, תמיד נהג לשוחח עם שחקנים בארבע עיניים. לא מאלו שצועקים, תמיד מכיל ומקבל. שונה בנוף. מאוד רוחני. גם כמאמן, ליאור תמיד דאג לתת לכולם תחושת שייכות, גם למי שלא שיחק. ידע איך לנהל קבוצה, איך לנהל בני אדם ולהיות חבר של כולם.
יהי זכרך ברוך, חבר ושותף.
פורסם לראשונה: 01:30, 23.01.24