בהנחה שלהפועל ירושלים יש שאיפות לזכות באליפות ולהיאבק על היורוקאפ, ולא סתם להעביר עוד עונה שבה תהיה בצמרת אך לא באמת תתקדם - יש לה כמה בעיות שהיא תצטרך להתמודד איתן: למשל מכבי ת"א, הפועל ת"א, הפועל חולון, חופן ספרדיות וגם היא עצמה.
לסגל יש יתרון בולט וחיסרון בולט. בצד החיובי, הוא מאוד־מאוד עמוק. בכל עמדה יש כמה שחקנים טובים שיכולים לאייש אותה. זה אומר שירושלים תוכל להתגבר טוב יותר מקבוצות אחרות (שאינן הפועל ת"א) על פציעות שיתרחשו לאורך העונה. בנוסף, הקבוצה מהבירה תוכל תיאורטית לשחק הגנה אגרסיבית לאורך 40 דקות, כי שחקנים לא יחששו לעשות עבירות מאחר שלכל אחד יש תחליף; היא אמורה להגיע לדקות האחרונות עם חמישייה רעננה; ועם ניהול משחק נכון היא גם יכולה לשמור על רמה אחידה ולא לחוות נפילות כתוצאה מחילופים.
לצאת מהשבלוניות
בצד השלילי, למרות שירושלים משופעת בשחקנים טובים, אין לה מספיק יוצרים, כוכבים של ממש. השינוי הבולט לרעה הוא ההחלפה של ליוואי רנדולף בג'רמי מורגן. כשהמשחק היה נתקע, רנדולף היה זה שיותר מכולם הלך למהלכי אחד־על־אחד מוצלחים. מורגן, ממה שראינו עד עכשיו, הוא יותר משלים. זה משאיר את ירושלים פעם נוספת עם שני שחקנים בלבד שיכולים לייצר לעצמם מהלכים: קאדין קרינגטון וג'ארד הארפר, שיהיה כנראה מלך הסלים של הקבוצה. אבל ירושלים הרי רצתה להשתדרג ולא להישאר במקום. הבעיה הזאת תקשה עליה לעשות צעד קדימה.
בואו נסתכל רגע על חולון. יש שם את אלייז'ה מיטרו־לונג, ג'יילן אדאמס ודקארי טאקר שהם שחקני אחד־על־אחד מעולים. מרקוס בינגהאם סופר־מוכשר ועוד לא הראה שמץ מיכולתו, ואם גודס יוציא ממנו את מה שיש שם באמת - הוא יקבל גבוה עם גיוון התקפי שאין בירושלים. מהספסל מגיעים יפתח זיו וניב משגב, אחד חודר מעולה והשני מכונת שלשות קטלנית - זה הרבה יותר כוח אש יצירתי ממה שיש כרגע לאדומים מהבירה.
נכון, קבוצה היא לא רק אוסף שחקנים. יש מאמנים שיודעים להוציא מהסגל שלהם יותר ממה שהוא שווה על הנייר. אלכסנדר דז'יקיץ' עשה את זה בירושלים, עודד קטש במכבי ת"א, אבל כדי שזה יקרה המאמן צריך ליצור קבוצה מאופיינת, עם שיטת משחק לא שבלונית, שתייחד אותה ותנצל את היתרונות היחסיים שלה.
יונתן אלון נראה לי איש מקסים, הוא כנראה מאמן בסדר גמור, אבל בעונה שעברה ובגביע ווינר הנוכחי לא הוכיח שיש לו את היכולת לעשות זאת. ירושלים שלו משחקת סביר בכל אספקט, לא מבריקה בכלום. לא ברור אם היא רוצה להיות קבוצה של הגנת מחץ, התקפה קטלנית, משחק ריצה, משחק עומד, סמול בול, יתרון גובה כדי לשלוט מתחת לסלים, או כל דבר אחר. בינתיים זה נראה כאילו יש שם חלוקת דקות די סתמית, בלי היררכיה, בלי הבנה של אילו חמישיות מתאימות לכל שיטה, סתם ניסוי וטעייה.
אז אפשר להגיד: טוב, זו רק התחלת העונה. אבל זה לא נכון. כי תראו למשל את חולון. בשנה שעברה זו הייתה קבוצה שהלכה המון על בידודים ועל משחק של אחד־על־אחד. בא גיא גודס, קיבל סגל חדש, ובנה לה בתוך שבועות ספורים אופי משלה. חולון רצה מהר, מניעה המון את הכדור, הגבוהים שלה עובדים קשה כדי לחסום לנמוכים ולייצר בלגן בהגנת היריבות. זה לא סתם פיק־אנד־רול שבו אחד משני המעורבים ייקח זריקה, אלה מהלכים שנועדו להביא עזרות כדי שאפשר יהיה להמשיך להניע כדור ולמצוא קלעי חופשי. זה כדורסל ברמת איי־קיו מאוד גבוהה שנוצר בתוך זמן קצר. וירושלים? רחוקה מזה שנות אור.
טעון שיפור
אז מה אלון יכול לעשות? הצעד ההכרחי הראשון הוא להתבגר. בפועל, יש לו בעיה דומה לזו של סטפנוס דדאס, אבל בקנה מידה קטן יותר: איך מחלקים את הדקות באופן שישאיר את כולם מרוצים. הדרך לטפל בזה: לא לדפוק חשבון. תחליט מי המובילים שלך, תן להם להתגבש לחמישייה, ושהשאר יגלו בשלבים מאוחרים יותר מה תפקידם המשלים. למשל, צור קבוצת הגנה אימתנית עם אוסטין וויילי כסנטר, ג'סטין סמית' בעמדה 4, כריס ג'ונסון בעמדת הסמול פורוורד, אור קורנליוס או יובל זוסמן בעמדה 2 וספידי סמית' כרכז. שהחמישייה הזאת תשחק בהתקפה רק פנימה ובהגנה תיקח את כל הכדורים החוזרים. אפשר גם ליצור חמישייה דומה אבל עם הארפר במקום סמית' או זוסמן, ושכל הארבעה האחרים ישרתו את היכולות ההתקפיות שלו: יחסמו לו בלי הרף, יפנו אותו לזריקות, ייהנו מהחילופים כדי לעשות בעצם סלים קלים.
אפשר ללכת על חמישיות סמול בול זריזות וקטלניות עם קרינגטון, הארפר, ספידי סמית' דווקא כ־3, ג'ונסון ב־4 וג'סטין סמית' ב־5. יש עוד כל מיני ורסיות שאפשר ליישם ויהיו בהן יתרונות על מערכים שיציבו היריבות. אבל כרגע נראה שאלון עוסק יותר בלשמח את גבי צ'אצ'אשוילי מאשר לנצח במשחקים. ככה לא מגיעים ליורוליג. כרגע ירושלים אפילו לא מדגדגת את הרמה הדרושה לכך.
פורסם לראשונה: 01:30, 06.10.24
