איפשהו ברבע הרביעי במשחקה של הפועל ירושלים מול טנריפה התחלתי להיזכר במכבי ת"א. שוב קבוצה ישראלית שמשחקת מצוין שלושה רבעים, מביאה את עצמה לעמדת ניצחון במשחק הכי חשוב של העונה, ופתאום מפסיקה לתפקד ברגעי האמת.
ואז, כשהיא כבר על פי תהום, חזינו בכמעט אותו תסריט מהמשחק ביורוליג, אלא שהפעם הייתה ירושלים בתפקידה של מונאקו. סים סנדה ונה קלע שלשה, ואז קלע עוד שלשה בתוספת עבירה – דומה להפליא לרצף המהלכים של ג'ורדן לויד שפירק את מכבי סופית.
המשחק הגיע לכדור אחרון של הספרדים, כשירושלים ביתרון נקודה, ההגנה סגרה את מרסליניו הוארטס, שעד אז די עשה כרצונו, הכריחה אותו להוציא כדור בתום החדירה, והשלשה הלכה החוצה. 68:69 אדום. יש גמר. הקהל הירושלמי, שהעלים לחלוטין את זה של הספרדים לאורך כל המשחק, דמע מאושר.
וזה בדיוק ההבדל בין קבוצה שהייתה לה עונה "בסדר", לזו שיש לה עונה חלומית. הקבוצה של אלכסנדר דז'יקיץ' מוציאה מעצמה יותר מסך שחקניה, יש בה חדווה, יש בה חוכמה, יש בה הגנה, ויש בה את הקסם הזה של מנצחים, כמעט מהרגע הראשון.
שיהיה ברור, ירושלים רחוקה מלהיות קבוצה ללא מגרעות, וזה גם יופיה: היכולת לעקוף אותן. כך היה גם אתמול. תוכנית המשחק של דז'יקיץ' (לפחות ממה שראיתי במגרש, הוא לא מדווח לי אישית, וזו שערורייה) כללה כמה רכיבים. הראשון: למנוע מקלעי השלוש לזרוק, ומנגד לתת זריקות חופשיות לגמרי לשחקנים שהאחוזים שלהם מבחוץ לא ממש טובים. במשך שלושה רבעים ההימור הזה עבד נפלא. טנריפה השיגה אחוזים מזעזעים מהשלוש, מה שאיפשר לירושלים לפתוח הפרש נאה, שהגיע בשיאו ל-15 נקודות. ברבע האחרון שחקני המשנה של הספרדים התחילו לקלוע שלשות והמשחק כמעט אבד, אבל אם עושים סיכום כללי – זו הייתה תוכנית מצוינת.
האסטרטגיה השנייה הייתה לתת תמיד עזרה על החודרים. הגארדים של ירושלים תמיד לוחצים על מוליכי הכדור של היריבה, מה שמוביל ללא מעט חדירות שבהן עוברים אותם. כאן ההנחה הייתה כנראה שהעזרה שתגיע תכריח את החודרים להוציא כדורים לשחקנים על קשת השלוש – והם יהיו בדיוק אלה שירושלים רצתה שיזרקו, כאמור בסעיף הקודם. כאן, יש להודות, היו קצת חריקות. זה עבד ברוב המשחק, אבל בדקות הגרועות הוארטס הנפלא חדר פעם אחר פעם והגיע עד הקרש בלי שבאה עזרה, או שנתן אסיסט לשחקן שעמד קרוב מאוד לטבעת, לרוב גיאורגי שרמדיני היעיל. זו נקודה שירושלים חייבת לשים לב אליה. בגמר כבר אסור יהיה לעשות טעויות כאלה, למרות שלקבוצה מגיעות כמובן כל המחמאות על מספר הנקודות הנמוך יחסית שקלעה טנריפה.
בהתקפה סימן דז'יקיץ' את ליוואי רנדולף וקאדין קרינגטון כמי שיש להם יתרון זריזות על שומריהם. הם קיבלו כדורים, יצאו לעבוד באחד על אחד, קלעו היטב וגם לא תקעו את המשחק אלא מסרו כשהיה צריך. ברבע הראשון הקליעות מבחוץ עוד לא נכנסו, אבל מהרבע השני קרינגטון הפגיז והכל עבד מצוין, עד דקות הקריסה ברבע האחרון, מהן ירושלים יצאה בזמן – ודי בנס.
מטרה נוספת של ירושלים הייתה לשמור את זאק הנקינס מחוץ לבעיית עבירות. וכאן ראינו באופן בולט את ההבדל בין קבוצה ישראלית לקבוצה מהליגה הספרדית, ואת הבעיה שהפועל מתמודדת איתה על בסיס קבוע ולא תמיד מקבלת על כך מספיק קרדיט. לטנריפה יש שני סנטרים בגובה 2.17 מטר ו-2.14 מטר. כשירושלים הולכת לספסל יש לה את איתי שגב, אתלט אדיר אבל נמוך בהרבה. היו דקות שבהן ירושלים נטחנה מתחת לסל, אבל בשלב כלשהו דז'יקיץ' שם ליד שגב את מאקרס מייריס ועוז בלייזר, שנתנו יותר גובה ופיזיות מוונה וריינדולף ויצרו איזון הגנתי.
דווקא לקראת הסיום, בדקות שהספרדים חגגו, המאמן התעקש להשאיר במגרש את ונה, גם לצד שגב וגם לצד הנקינס. לי זה נראה כמו מתכון לאסון, אבל אז הגיעו שתי השלשות והראו שההחלטה הזאת הייתה גאונית. לא בכל יום שחקן משנה מעלה אותך לגמר אירופי. ולתת לו את המפתחות זה ממש לא דבר של מה בכך. ריספקט.
בגמר מחכה טלקום בון. האמת, יריבה נוראה. הגרמנים קצת מזכירים את ירושלים. אספו שחקנים לא הכי מוכרים ויצרו קבוצה מפחידה. יש להם רכז נמוך מאוד ומעצבן מאוד (גם קוראים לו טי.ג'יי שורטס, שזה הכי אמינות בפרסום), שורה ארוכה של שחקנים מאוד מוכשרים בעמדות 2,3 (גבוהים, אתלטיים ועם יד טובה מבחוץ) ניו זילנדי משופם בעמדה 4 שאמנם לא כל כך גבוה,אבל מאוד מגוון וטוב, וסוס גדול מתחת לסל. הם מוליכים את הליגה הגרמנית לפני אלבה ובאיירן, שתי קבוצות יורוליג, העיפו את מלאגה בבית שלה, ובקיצור – קבוצה. מה שכן, גם הם לא מנוסים, הגיעו לדקות האחרונות, איבדו יתרון, שרדו בשיניים, וסיימו בתוצאה כמעט זהה, 67:69, כך שכנראה צפוי לנו מותחן, שיוכרע על קבלת החלטות נכונה ועל עמידה בלחץ.
מי תנצח? אם לא הייתי ישראלי והיו מבקשים ממני להמר, הייתי הולך על בון. אבל כמו שיספרו לכם דורון שפר, עידו קוז'יקרו, שרון דרוקר וחבריהם לקבוצה בשנת 2004, לפעמים יש עונות שהן פשוט קסם שאי אפשר לשבור.
