הרגע המכונן במשחקה של מכבי ת"א אתמול (חמישי) נגד אנדולו אפס הגיע בתחילת הרבע הרביעי, שנפתח ביתרון 64:66 לצהובים אחרי רבע ראשון מצוין שלהם, ושני רבעים מזעזעים שבאו אחריו. מכבי עלתה לרבע הזה עם חמישייה לא רגילה: ג'יימס ווב, שקלע ושמר מצוין עוד לפני כן, אייש את עמדה 3, ואיתו רומן סורקין, חסיאל ריברו, אנטוניוס קליבלנד ותמיר בלאט – בלי לורנזו בראון ובלי ווייד בולדווין.
זה היה אולי הרכב שנועד לתת מעט מנוחה למי שנחשבים לכוכבים של הקבוצה, אבל הוא נתן הרבה יותר מזה. קליבלנד חנק בהגנה את שיין לרקין, שעד אז החזיק את הטורקים בתמונה, למרות שהם הגיעו עם סגל יותר דליל מהאוויר בדנבר. דריוס תומפסון, שניצל בשלושת הרבעים הראשונים את היתרון הפיזי שלו על הגארדים של מכבי וחדר פנימה די בקלילות, מצא מולו שלל גבוהים שרק חיכו לתת עליו עזרה. פתאום, לשתי דקות, הייתה שם הגנה ברמה שמצופה מקבוצת יורוליג שיש לה שאיפות להצליח, והיא הקשתה לראשונה במשחק על הטורקים המותשים. גם ההתקפה שטפה בדקות האלה: ווב ובלאט קלעו, קליבלנד חטף ויצר מהלכים מהירים שהובילו לסלים קלים, מכבי פתחה הפרש נאה, 65:75.
3 צפייה בגלריה
ההגנה מיד ירדה מדרגה כשהוא נכנס ברבע האחרון. ניבו
(צילום: Dragan Tesic and Djordje Kostic)
שתי דקות. רק שתי דקות. ואז עודד קטש הרגיש שאין ברירה אלא לבצע חילוף, הוציא את סורקין והכניס את ניבו. למה? למה לא לתת להם לרוץ עד שייגמר להם המומנטום? מה בדיוק הפריע לו בדקות האלה? מה הוא חושב שהיה קורה אם הם היו ממשיכים עוד קצת? מה הוא חשב שניבו ייתן שהם לא נתנו?
בפועל, ההגנה מיד ירדה מדרגה ומכבי החלה שוב לספוג סלים קלים. למזלו של קטש, ווב ובלאט המשיכו לקלוע שלשות ושמרו על ההפרש. שתי דקות נוספות חלפו. קטש החזיר למגרש את בראון וקולסון לצד ווב, ריברו ובלאט. ההגנה ירדה עוד מדרגה.
ואז קטש עשה ניסוי מעניין, שגם נראה על פניו הגיוני: מאחר שחוץ מלרקין לא היה לטורקים אף שחקן מהיר, אבל הרבה שחקנים גבוהים וחזקים, הוא שם את קולסון בעמדה 2 עם ווב בעמדה מספר 3. ווב הוצב על תומפסון, רעיון מצוין כי הוא גבוה ופיזי לעמדה שלו (שוטינג גארד) אבל ווב גם מספיק גבוה וגם מספיק זריז כדי לעצור את החדירה שלו. וכמה זמן החזיק קטש עם ההרכב הזה? התקפה אחת. כן. אחת! הוא הוציא את ווב, תומפסון קלע מיד, אז אחרי עוד התקפה הוא החזיר את ווב והוציא את סורקין, ועד הסיום נמשכה רכבת חילופים שמנעה כל אפשרות לייצר רצף פעולות הגיוני והובילה לכאוס של איבודי כדור.
למזלה של מכבי, לאנדולו היו אתמול שני שחקנים טובים, שניים סבירים, ומעבר לזה כלום. המשחק הסתיים בניצחון צהוב 86:95. כן. גם נגד הסגל הזה מכבי הצליחה לספוג 86 נקודות. אבל אם אפילו המאמן לא מוכן לפרגן לחמישיית מחליפים שנותנת הגנה מצוינת לכמה דקות – שזה עוול כפול כי הוא גם שולח מסר של זלזול בהגנה כמפתח להצלחה, וגם מסר מזלזל למחליפים שלא משנה מה קורה במגרש, הם עדיין חלקי חילוף ואזרחים מדרגה ב' בקבוצה – אז למה שמישהו ישקיע שם בהגנה? ולמה ששחקני המשנה ישקיעו בכלל, אם גורלם כבר קבוע מראש?
3 צפייה בגלריה
לקח את שרשרת החילופים למקום הכי קיצוני שיש. קטש
(צילום: Djordje Kostic and Dragan Tesic)
עכשיו, קטש לא המציא את מתודת שרשרת החילופים. מאז ששידורי ה-NBA הגיעו לישראל, מאמנים בארץ התאהבו בקונספט של חילופים מרובים, ממש כמו באמריקה. רק שכאן זה לא אמריקה. אין לך 82 משחקים בעונה ואז פלייאוף, והמשחקים נמשכים 40 דקות ולא 48. אז נכון שגם השיטה מהעידן העתיק – שחקני חמישייה יורדים לספסל רק כשהם מותשים לגמרי או בבעיית עבירות – זה לא להיט, אבל האמת צריכה להיות איפה שהוא באמצע. ואילו קטש לקח את העניין למקום הכי קיצוני שיש. אני לא חושב שיש עוד מאמן שעושה כל כך הרבה חילופים, וגם לא במתכונת קבועה – מה שכנראה מבלבל עוד יותר את השחקנים בניסיון להבין מה מצופה מהם כאינדיבידואלים.
נכון, מכבי ניצחה אתמול וזה מצוין. נכון, היא אפילו עשתה את זה למרות ערב גרוע של בולדווין. אבל היא עשתה את זה מול חצי קבוצה, היא שיחקה גרוע מאוד הרבה מאוד דקות, ולא עושה רושם שהיא מתקדמת כקבוצה למרות שחלק מהשחקנים כבודדים דווקא כן בקו עלייה, למשל ווב שקלע אתמול 14 נקודות, בלאט שקלע 12 נקודות (ועדיין עם יותר מדי איבודים), סורקין שחוזר לעצמו וריברו שמשתלב.
אם השלם לא עולה על סך חלקיו, זה שבונה את הפאזל צריך לחשב מסלול מחדש. להפסיק לשגע את הקבוצה עם החילופים ולהתחיל לחשוב ברצינות גם על ההגנה – אלה שני צעדים ראשונים לא רעים.
