אייל סגל ניסה להיות אחר - ונכשל / "סיפור מחזור"

אייל סגל ניסה להיות בעלי קבוצה מסוג אחר וגילה שזה לא ממש אפשרי, בטח לא במציאות של הכדורגל הישראלי. אחד שמצליח להיות מחובר וקשוב באמת לאוהדים – הוא חלק מהם מאז שהיה זאטוט – מבלי לשכוח שהוא זה שמחליט אם המאמנים שלו יפוטרו או יקבלו הארכת חוזה. בעלים שלא ייכנס לתת נאומי מוטיבציה/השכמה בחדר ההלבשה ולא יתערב לדראפיץ' וברדה בהחלטות מקצועיות, אבל יהיה מספיק אסרטיבי כדי להציב בפניהם מראה כשהקבוצה נכשלת.

אייל סגל הודיע על עזיבה

כזה שיהיה הגון עם השחקנים וישמור על כבודם, אבל יצליח לשמור גם על זה של המועדון, כשאלה יורים בליסטראות רגע אחרי שהוא יורדים מהנגמ"ש. בהקשר הזה, למשל, מקומם היה לראות את ערן לוי - אחד השחקנים שהכי אהבתי בנתניה – ממנף מעידות מתסכלות של הקבוצה, כדי להטיח ביקורת, להבעיר מחדש את הוויכוח בעניינו בתקווה לסלול את דרכו חזרה.

אייל סגל. גילה שלא משנה מה יקרה – הוא ימשיך לשמוע תלונות(צילום: ראובן שוורץ)

אחרי שלוש שנים וחצי סגל הבין שזה לא מצליח לעבוד יחד. או שאתה עוטה שריון עבה ומרוחק כמו יענקל'ה שחר או שאתה דואג בעצמך לטרמפים לאוהדים שמתקשים לנסוע לקריית-שמונה ומשחרר כאלה שנעצרו בתחנת המשטרה. או שאתה אופורטוניסט ציני שלא רואה אף אחד בעיניים ובדרך לוקח תארים או שאתה רומנטיקן שתקוע עם יותר מדי שחקנים "נחמדים" שמאבדים גביע 8 דקות לפני שעולים לנשיא. העונה הוא ניסה לעשות שינוי וגילה שלא משנה מה יקרה – הוא ימשיך לשמוע תלונות.
 

וזה חלק מהעניין – סגל הוא טיפוס שמתקשה באופן קיצוני להכיל ביקורת. בעלים של מועדון כדורגל חייב לדעת שהוא יחטוף ביקורת, ולפעמים היא תהיה קטנונית ופנקסנית, לדעת שאוהדי כדורגל מתהפכים במהירות מסחררת ויודעים להיות כפויי טובה, אבל בדיוק כמו שופט כדורגל טוב, הוא לא חייב לשמוע הכל. אין לו יכולת לתקן את העולם כרגע וגם לא לחנך את הקהל שלו. הוא יכול להביט אל האופק ולהתרכז במטרת העל – בניית מועדון יציב והישגי. ומכבי נתניה של סגל הייתה בדרך לשם.

אל תטעו, סגל לא חטף יותר מדי ביקורות מרושעות, בטח לא באמצעי התקשורת המובילים שפירגנו לו בעקביות (לטעמי, בצדק), ורוב אוהדי נתניה עמדו מאחוריו והביעו תמיכה כנה, בחלקה על גבול ההערצה. העניין הוא שברשתות החברתיות, מעצם הווייתן, תמיד יבלוט יותר אותו מיעוט קולני ולעיתים נבזי – הרי אחרי הפסדים הרבה יותר קל לגייס זעם קדוש מאשר אמפתיה וסבלנות. ואיכשהו סגל ראה ושמע בעיקר אותם. כמו אדם שמסתכל על מפת שולחן לבנה בוהקת ודווקא הכתם הקטן בפינה לוכד את מבטו ומוציא אותו משלוותו.

אוהדי מכבי נתניה. רובם עמדו מאחורי סגל והביעו תמיכה כנה(צילום: דוד בן שימול)

עכשיו מופעל לחץ גדול על סגל כדי שלא יממש את העזיבה עליה הצהיר. אני לא חושב שזה היה מהלך של "תחזיקו אותי", הוא באמת הרגיש מתוסכל ושאין לו יכולת להמשיך (גם לנושא הכלכלי יש פה משקל) ודומני שבאופיו הוא לא משתגע על הכרכורים סביבו ולכן טס לחו"ל. אבל דווקא בגלל שהבעלים של מכבי נתניה הוא טיפוס רומנטיקן, יש אולי סיכוי שהלחץ יעבוד. ככה זה עם אוהדים אמוציונלים שפועלים מהלב.

אבוקסיס מתבנקר, שחר מכרסם

ועוד כמה קטנות לפני שנתיישב לראות את ולדימיר איביץ' מגדיל את הפער מהפראיירים מאחור:

1. משעשע לראות איך יוסי אבוקסיס הופך את באר-שבע לגרסה עשירה של בני-יהודה המסתגרת, בזמן שאלישע לוי הופך את בני-יהודה לגרסה תפרנית של באר-שבע ההתקפית.

2. אנטואן קונט מורחק בחוסר אחריות, לוי גרסיה מתנהל בשכונתיות וייעדר מהמשחק מול מכבי חיפה. העיקר שרוני לוי, בשונה נניח ממרקו בלבול, מחזיק את השחקנים שלו קצר.

3. מה שיעקב שחר עושה למרקו בלבול בכל הטיפול בסוגיית ירדן שועה זה לכרסם באיטיות ועקביות בסמכות של המאמן. כבר עדיף היה להודיע שהוא "נותן לו גיבוי".