שריקת הסיום שנשמעה לפני שלושה שבועות, במשחק בין צ'לסי למנצ'סטר סיטי, הייתה גם הצליל המתוק שסיים בחדות 30 שנות המתנה וגם לא מעט סבל: ליברפול זכתה בתואר האליפות, ה־19 בסך הכל והראשון שלה בעידן הפרמייר־ליג. אבל לא כל כך רחוק מאצטדיון סטמפורד ברידג', ישב ישראלי אחד לשעבר וידע שזה הזמן שבו הוא סוף־סוף יכול להעביר את הלפיד.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"בוא נגיד שפחות ינדנדו לנו עכשיו", אומר רוני רוזנטל בחיוך מחדר העבודה בביתו, בצפון־מערב לונדון. הוא היה שם ב־1990, בפעם האחרונה שליברפול זכתה באליפות. ולא סתם היה: כמי שהצטרף לקבוצה בישורת האחרונה, שמונה משחקי ליגה בלבד הספיקו לו כדי להטביע חותם. "עכשיו זה כאילו הם זכו בפעם הראשונה. 30 שנה הן כמו מאה".
והתחילו טלפונים מהארץ?
"מה זה, מכל ארץ - מכל העולם. ליברפול היא קבוצה אהודה. התקשרו אליי עיתונאים מאיזה עשר ארצות לפחות".
האליפות ההיסטורית של ליברפול היא הזדמנות טובה עבור רוזנטל (56), להיזכר בכמה מהרגעים הגדולים של כדורגלן ישראלי אי פעם, ועוד כזה שנחת בקבוצת הפאר בדרך לא דרך. "בקיץ 89'", הוא משחזר, "חתמתי באודינזה, אחרי שנה נהדרת בסטנדרד ליאז' בבלגיה. לא פלא שהליגה האיטלקית, שהייתה אז הכי טובה בעולם, רצתה אותי. אבל בסוף זה לא יצא. הם מצאו שחקן אחר, אבל הייתה להם עילה לצאת מהחוזה".
פורסם שזה מפני שהיו נגדך כתובות אנטישמיות.
"שלשום התקשרו אליי מאיטליה וגם הכתב שם חשב את זה. לא. הם מצאו שחקן אחר, שהיה בן 21, ואני בן 25. מבחינתם זה ביזנס יותר טוב. אז הם יצאו מזה בגלל שהם אמרו שמצאו בעיה בגב שלי. כבר הייתי בארץ ובתחילת יולי הודיעו שיש בעיה. חזרתי לסטנדרד, היה שם מאמן חדש שלא רצה אותי אחרי שנה שבה הייתי מלך השערים. אז עברתי תקופה די מוזרה ולא נעימה. בדצמבר הוא אמר לי, 'זה סופי, אתה לא תשחק יותר'. אז נסעתי, עשיתי מבחן בלוטון וגם בסקוטלנד. ואז הגיעה ההזדמנות בליברפול. זה היה פיצוי".
רוזנטל הושאל לקבוצה שנאבקה על האליפות הראשונה של העשור החדש. הוא ידע שהמדים אולי אדומים, אבל זה לא צבע השטיח שיקבל את פניו. את מקומו בהתקפה הוא היה צריך לפלס בין כמה מהשחקנים הטובים של הדור, כגון איאן ראש ופיטר בירדסלי. ואז, אחרי הפסד בחצי גמר הגביע לקריסטל פאלאס, הגיע משחק ליגה מול צ'רלטון. אחריו הכל נראה אחרת.
"אצל רוב הקבוצות, אתה יודע לפי האימונים מי פותח בהרכב", נזכר רוזנטל באותו יום, שאחריו כל אנגליה דיברה עליו. "למאמן קני דלגליש היו פני פוקר. רק שעה לפני המשחק הוא אמר לי שאני בהרכב. אני אף פעם לא הייתי אחד שההתרגשות גורמת לו לנזקים. מה שרציתי זה לקבל את ההזדמנות".
ואתה נותן שלושער. אחד ברגל ימין, אחד ברגל שמאל, אחד בראש.
"פתיחה חלומית. לא הרבה שחקנים חוו את זה. כמו חותמת: 'אתה מתאים, תמשיך הלאה'".
למחרת, הכותרת הראשית של 'ידיעות אחרונות' עסקה בנפתולי "התרגיל המסריח" של שמעון פרס. בתחתית השער נכתב "רוני רוזנטל הבקיע שלושער (!) בניצחון ליברפול". באותם ימים, חשוב לזכור, המחזה של כדורגלן ישראלי בקבוצה אירופית, כל שכן אימפריה כגון ליברפול, היה נפוץ בערך כמו לראות את הנסיך צ'רלס בתחתונים. גם באנגליה לא הבינו מאיפה נחת עליהם הטיל הזה, או "רוקט רוני" כפי שיכנו אותו בהמשך. "היום כולם יודעים הכל, בקליק אחד רואים מה עשית. אבל אז באת כאלמוני, אף אחד לא מכיר אותך. פתאום, אחרי שלושער, התקשורת והשחקנים שואלים אותך ‑ איפה היית, מה עשית, למה לא שמענו עליך".
וזה עולה לך לראש?
"לא נתתי לזה. תמיד הייתי אדם שמסתגל מאוד למקום, לומד מהר את השפה. זה אחד הדברים המנטליים הטובים שהיו בי. לא נכנסתי לאקסטזה. יש כאלה שמבקיעים שערים, מתחילים לרוץ לכל מקום. אף פעם לא הייתי כזה. וגם אחרי הפסדים - הכל בפרופורציות".
אבל עדיין, זאת ליברפול.
"לא משהו שיש לי לחץ ממנו. זה אני, ככה נולדתי".
כשרוזנטל התחיל לשעוט לא היה מי שיעצור אותו. שבעה שערים בשמונה משחקים היוו תרומה מכרעת לזכייה באליפות, שהייתה מאוד משמחת אבל גם מעט מובנת מאליה. "ליברפול לקחה אז אליפות כל שנה או שנתיים. בשבילי זה היה דבר ענק, להיות חלק מהקבוצה הזאת. אי־אפשר להשוות את זה לעכשיו, כי אז הם היו רגילים לזה. אפילו לא הייתי בחגיגות בעיר".
למה?!
"לא זוכר בדיוק. כבר חזרתי לארץ, לחופש. שואלים אותי כל הזמן על זה שלא קיבלתי את המדליה של האליפות, כי השתתפתי רק בשמונת המשחקים האחרונים. אז אין לי את המדליה, אבל זה דבר שרשום בספרים".
אחרי פרישתו, רוזנטל נשאר באנגליה והחל לבסס את שמו כבעל עיניים רגישות לכישרונות צעירים. הוא מייעץ לקבוצות וגם מציע להן שחקנים שלכדו את תשומת הלב שלו. לאחד מהם קראו כריסטיאנו רונאלדו ("הבאתי לניוקאסל שחקן מספורטינג ליסבון וככה ראיתי אותו"). לאחר קראו סמואל אטו ("הבאתי לארסנל שחקן ממאיורקה והוא גם נתן לי את מספר הטלפון שלו"). אלא שרוזנטל לא הצליח לשכנע את בעלי הבית שמדובר ביהלומים. כך קרה לו גם עם קאליברים כמו מירוסלב קלוזה ונמניה וידיץ’. מנגד, בזכותו דימיטרי ברבטוב נחת בטוטנהאם וג'ילברטו סילבה בארסנל.
"נפלתי על השחקנים הכי טובים בעולם. אם כל הקבוצות היו עושות מה שהצעתי להן - אני לא מסכן, אני בסדר - אז היה לי היום בבנק עוד איזה מאה מיליון. או יותר. לקח זמן עד שהקבוצות ברמות הגבוהות הבינו. לפעמים אתה צריך לשבת מול בן אדם, פנים מול פנים. ויש לי את הבלאנס בחיים בין המשפחה לעבודה. יכול להיות שאם הייתי שם את עצמי על זה, אז היו שומעים לי. ובכל זאת, קבוצות מתקשרות כי הן מבינות שאני רואה דברים.
"היו לי הצעות להיות מנהל מקצועי בקבוצה", הוא ממשיך, "ואז הייתי מקבל את ההכרה. כי בתור אאוטסיידר גיליתי המון שחקנים. אבל זאת הייתה הבחירה שלי. לעבוד עם קבוצה זה לא להיות בבית. זה הרבה יותר זמן ואחריות על חשבון המשפחה. אז מצאתי את הדרך, שיהיה לי שילוב של כל הדברים יחד".
אחת הסיבות שרוזנטל העדיף לבלות יותר בבית היא מצבה של רעייתו, ננסי, שאותה הכיר כששיחק בליאז' בשנות ה־80. לפני כ־15 שנה איבחנו אצלה טרשת נפוצה, שפוגעת בעיקר בהליכה שלה. לכן, למרות שאנחנו מתגוררים באותה עיר, רוזנטל מעדיף לא לקחת צ'אנס: הקורונה הפכה את ננסי (50) לחלק מקבוצת הסיכון.
"יש אנשים עם דברים הרבה יותר חמורים", הוא מנסה להרגיע. "אין לה כאבים. עם השנים זאת התפתחות איטית כזאת, שפוגעת לה בהליכה, אבל בסדר. היא הולכת בצורה איטית יותר. זה מה שיש, צריך להתמודד עם זה. זה בתוך הגוף ופורץ יום אחד".
איך היא קיבלה את זה?
"ביום שהרופא אמר לה היא הייתה בלחץ, לא ידעה מה זה בכלל. הרופא אמר שאפשר לחיות עם זה. כל חולה טרשת נפוצה נפגע במקום אחר. אצל אחד זה בראייה, אצל אחד זה פוגע ביד, יש כאלה שפחות או יותר עושים הכל. אז אצלה זה פגע יותר בהליכה. אשתי היא אשת עשייה, אבל מתעייפת מהר כי השרירים לא עובדים כמו שצריך".
בשנתיים האחרונות המשפחה מתמודדת גם עם בעיות שפקדו את בנם הצעיר, טום, כדורגלן שכבר סומן ככישרון מבטיח ואף הופיע במדי הנבחרת הצעירה של בלגיה ולאחר מכן של ישראל. בכתבה במוסף זה ב־2013, התגאה האב בכישורים של בנו ואף ייחל לסגירת מעגל בליברפול. כרגע החלום הזה נראה רחוק מאוד.
"טום הפסיק לשחק", מגלה רוני, "לצערנו הייתה לו איזו בעיה. חשבנו שזאת בעיה רפואית. הוא לא נפטר מזה. מה שהיה לעידן ורד מבית"ר ירושלים, בחילות והקאות וכל הדברים האלה? אז לטום היה משהו דומה. זה נמשך כבר שנתיים ולא מצאנו לזה פתרון. הוא עזב את הקבוצה בבלגיה. כרגע הוא לא משחק".
הדיבור היה שיגיע רחוק.
"טום, מבחינת כישרון ופוטנציאל, היה יכול לשחק ברמות הכי גבוהות. יש לו מה שצריך: טכני, מהיר, מטר תשעים. לא פלא שבגיל 18 קבוצה בלגית השקיעה בו חמישה מיליון יורו. אבל זה רק מראה לך שבדרך יש עוד הרבה מכשולים. ואת זה אני מסביר להורים של שחקנים שמתקשרים אליי: מעטים מאוד מצליחים, לא משנה מה הסיבה".
מה שלומו היום?
"הוא בסדר זה כנראה דבר מנטלי, בראש. לא פתרנו את זה".
יכול להיות שזה התקפי חרדה?
"יכול להיות. זה התחיל לפני שנתיים או יותר ולא פתרנו את זה. זה עצר לו את הקריירה. ועכשיו זה שוב פעם להתחיל מההתחלה. שחקן שלא משחק צריך להתחיל משום דבר".
אתה חושב שהוא ימשיך לשחק?
"לא יודע. אולי לא".
ואם זה לא הספיק, במאי 2019 משפחת רוזנטל נשדדה בביתה. הדיווחים בעיתונות האנגלית תיארו חוויה מצלקת: שישה גברים עם מסכות סקי על הפנים ומאצ'טות בידיים פשוט נכנסו דרך הדלת הקדמית. אחד מהם חבט בפרצופו של רוזנטל, כשהתעכב עם פתיחת הכספת הישנה שהחזיק בבית. זה נגמר תוך כמה דקות בלבד, שהותירו את בני הבית "רועדים עד לשד עצמותיהם", לפי עדות של שכן.
"זה היה ביום שישי באחת בלילה", הוא מספר, "כולנו היינו ערים. הם נכנסו דרך הדלת הקדמית, לא דפקו בדלת. זה קרה כל כך מהר. הבנתי מה הם מחפשים ונתתי מה שיכולתי לתת. בטח שזה היה מפחיד, אין ספק. אבל בסופו של דבר ידענו שהם לא באים להרוג. ואצלי בבית אין דברים יקרי ערך, כי אנחנו לא כאלה. נתתי להם את הכספת, הייתה לנו כספת קטנה. היה שם איזה שעון ישן שלא עובד, אולי מלפני 25 שנה".
פורסם שנלקחו כמה שעונים.
"זה מצחיק. אני מספר לך מה קרה, ואתה מספר למישהו אחר והוא מספר ובדרך נעלמים פרטים ומוסיפים פרטים וזה נעשה בינלאומי. התקשר אליי מישהו מרומניה. מרומניה! והוא אומר לי, 'אני מבין שהיו לך שעונים במאות אלפים'. כל החיים היה לי שעון אחד, שיש לי אותו הרבה זמן. ונתתי להם".
היה קשה לישון אחר כך?
"בימים הראשונים, אבל זה כבר עבר. הדלת לא הייתה נעולה כמו שצריך. זה כמו צומת שיש בו הרבה תאונות. אז מבינים שצריך רמזור. אז היום אנחנו נועלים, ויש לנו מצלמות. מה שצריך".
המשטרה תפסה אותם?
"לא חושב. היו איתנו בקשר, אבל לא נראה לי שתפסו אותם".
בשיאו, כשרוזנטל היה מתחיל ספרינט, התחושה הייתה שאם הרעיון לא היה לשים את הכדור בשער, הוא היה ממשיך לרוץ לתוך היציעים ועוצר אולי בחניון. אחרי ליברפול (שקנתה אותו במיליון פאונד), הקריירה הבינלאומית המרשימה שלו עברה לטוטנהאם ונחתמה בווטפורד של אלטון ג'ון, תוך שהיא מציגה שחקן שידע לחפות על הפגמים עם מיצוי נדיר של מה שלא היה לאחרים. אירוני למדי שזוכרים לו החמצה אחת מטורללת מול שער ריק, במשחק נגד אסטון וילה: הרי לפני ואחרי, רוני רוזנטל הוא שם נרדף לניצול הזדמנויות מקסימלי.
"כל מאמן רוצה לידו שחקנים שיכולים לגמור את המשחק כל רגע", הוא אומר. "הבעיה שלי בקריירה הייתה שלא יכולתי לעשות את זה במשך 90 דקות. הייתה לי בעיה: אחרי כמה מאמצים אינטנסיביים הייתי צריך יותר זמן להתאושש מאשר שחקן רגיל. זאת בעיה אצלי, גנטית, פיזית, דבר שנולדתי איתו. כל מיני מאמנים חשבו שאני עצלן. גם בליברפול. אבל לי הייתה בעיה. אם הייתי צריך להוציא את הכוחות שלי על לחץ נגד שחקן בהגנה, לא היה לי כוח".
זה בטח פגע בך.
"אם לא הייתה לי את הבעיה הזאת, הייתי משחק קבוע בהרכב. אז נכנסתי ב־30 הדקות האחרונות והייתי משנה את המשחק. אחרת לא הייתי שם. המאמן ידע שאני מסוגל לגמור את המשחק. הייתה לי גם אינטליגנציה שהיא חשובה מאוד. אם הייתי חזק יותר, הייתי בין העשרה אחוזים של הספרינטרים הכי מהירים בכדורגל".
המעמד של רוזנטל הפך אותו לכוכב בנבחרת ישראל, מה שהוביל ב־1990 לתקרית לא נעימה. בסוף העונה החלומית מבחינתו, רוזנטל נערך להשתתף במשחק ידידות חגיגי נגד הנבחרת של ברית־המועצות. באותם ימים הוא חתם על החוזה החדש עם ליברפול, שלא היה יוצא לפועל במקרה של פציעה. רוזנטל — כמו גם אלי אוחנה ושלום תקווה, ששיחקו אף הם באירופה — החליט ברגע האחרון לא להשתתף בגלל סכסוך בנוגע לגובה הביטוח. הסערה כתבה את עצמה: "הליגיונרים" העדיפו את טובתם האישית על פני הכבוד הלאומי, לעיני יותר מ־40 אלף צופים ונשיא המדינה.
"זה היה מטומטם מבחינת ההתאחדות, היא בעטה בעצמה", הוא אומר היום. "אם במקרה אני נפצע במשחק הזה אני מאבד את החוזה, וזה חוזה לא קטן. פשוט היה צריך להפעיל ביטוח מתאים. אבל היו כל מיני עסקנים קטנים, קטנוניות וחוסר הבנה".
אבל התנצלת בפני הנשיא ובפני הקהל על מה שהיה.
"שמע, מה זה התנצלתי? שלמה שרף, שהיה מאמן שלי במכבי חיפה ואחר כך היה מאמן הנבחרת, ידע למה הוא צריך אותי בנבחרת. גם אני רציתי לשחק. אז התנצלתי. אבל זה היה הזוי".
רוזנטל חזר למדים הלאומיים והיה שותף לניצחון המדהים בפארק דה פרנס נגד צרפת ב־93'. אבל הרגע המכונן שלו בנבחרת התרחש שנה לאחר מכן, במשחק חוץ נגד אזרבייג'ן. זה התחיל עמוק במחצית המגרש של ישראל: רוזנטל חטף כדור והתחיל לרוץ. והמשיך. והמשיך. והמשיך. כל מיני דמויות בחולצות לבנות ניסו להדביק אותו, אבל הם נראו כמו מערך הבדיקות של משרד הבריאות: איטיים וכושלים. "תראו את הדהירה הזאת של רוני!" התלהב מאיר איינשטיין ז”ל, לפני שצעק את ה"כן!!!!" כשהכדור נכנס פנימה, וסיכם 80 מטר של אקסטזה.
תגיד, ידעת מתישהו בדרך שזה גול?
"מה פתאום. איך אתה יכול לדעת? רצתי עם הכדור ועשיתי את מה שעשיתי. אני זוכר שאחרי המשחק איל ברקוביץ' סיפר לי שהתעצבן עליי כי לא נתתי לו את הכדור. אבל לא ראיתי אותו! הוא אמר לי, 'אתה לא יודע כמה צרחתי שתיתן לי את הכדור'".
הכדור עובר את קו השער. אתה פוצח בחגיגות צנועות.
"הייתי גמור! פעמים בודדות רציתי קצת לשמוח. במשחק אני צריך לתת מה שאני יודע. שחקנים אחרים היו לוקחים גולים בפרופורציות הרבה יותר מוגזמות".
אתה מדבר על כדורגל כמו על מלאכה, אבל מתעסק בזה כבר יותר מ־40 שנה. חייב להיות שם משהו מעבר.
"מבחינה רגשית אתה שמח על מה שעשית, אבל אני לא אחד כזה שירוץ וישתולל ויעלה על גדרות".
אבל למה? חינוך? גנטיקה?
"ככה נולדתי. לא הייתי כזה דברן. זה אני".
ממקום מושבו רוזנטל לא ניתק מגע עם הנעשה במקום שבו הכל התחיל, קודם כל במכבי חיפה, עיר הולדתו, שעימה זכה בשתי אליפויות באמצע שנות ה־80. הוא בקיא, מעודכן ובהחלט אפשר גם להגיד שאכפת לו. "בישראל יש אנשים שמנסים לשפר את הכדורגל, אבל הם לא יודעים מה לעשות", הוא אומר. "וזה לא בכוונה. זה כמו שתביא מישהו לנהל בנק והוא אף פעם לא עבד בבנק. הוא רוצה, אבל הוא לא יכול לעשות את זה. אם היו שואלים אותי, הייתי אומר להם. לא שואלים אותי".
"אני לא חושב שזה יעשה שינוי. הבעיה היא לא מי המאמן. הבעיה היא איך אנחנו עובדים עם מחלקות הנוער. איל ברקוביץ' יכול להיות מאמן, זה לא ישנה הרבה. לאיל ברקוביץ' תהיה את אותה בעיה כמו למוריניו".
לפחות חצי משחקני הנבחרת הם ממוצא ערבי. ברקוביץ' אמר לביברס נאתכו, שאם הוא לא שר את ההמנון, הוא לא יכול להיות קפטן.
"אם איל ברקוביץ' יהיה מאמן זה לא יעניין אותו. אם הוא יחשוב ששחקן ערבי יהיה יותר טוב, תאמין לי שהוא ייתן לו לשחק. כי אחרת הוא יפגע בעצמו. את זה אני אומר לך בוודאות. הנושא הערבי צריך בכלל להימחק. אני לא מתפלא שיש יותר שחקנים ערבים. אני בעצמי אחראי לזה שוואליד באדיר ונג'ואן גרייב שיחקו באנגליה".
בתוך הנבחרת היה חיכוך בין יהודים וערבים?
"לא, לא היו הרבה שחקנים ערבים, אז גם לא הייתה סיבה. בנבחרת ישראל יש היום יותר שחקנים ערבים, גם כי יש להם יותר תנאים, וגם כי אצל השחקנים היהודים יש משפחות עם לחץ כלכלי בבית ולא נותנים לילדים זמן לשחק. ביחס לכמות האוכלוסייה, אצל הערבים משחקים הרבה יותר כדורגל מאשר היהודים".
זאת הסיבה לדעתך?
"כן. יש להם פחות פיתויים מאשר לילדים יהודים, שגרים במקום שיש הכל מהכל. יש להם פחות חוגים אולי. אז הם יוצאים החוצה, משחקים בשכונה, ברחובות. כשאתה משחק כדורגל בסְלַמס כזה, אתה מביא הרבה דברים מהסלמס".
בטח שמעת על פרשת הכדורגלנים והקטינות. בתקופתך היו דברים כאלה?
"אני בטוח שהיו יכולים להיות מקרים כאלה. אבל זאת גם התחרותיות של התקשורת. היום כל סיפור הכי קטן מעניין את התקשורת. קרו דברים אז ויכול להיות שהם היו יותר גרועים מזה. היום הכל הרבה יותר קשה. אבל זה לא דברים שימנעו משחקן לעשות קריירה. רוב האנשים, שהם בסדר בראש, יודעים מה לעשות".
ב־2018 אמרת ל'הארץ' בהקשר של מי־טו: "זה מגיע למצב שאולי יש דברים שהם נכונים, אבל זה נותן אפשרות לבחורות להגזים ולשנות את הגבולות. ברור שזה מפחיד להיות היום גבר". אתה עדיין חושב ככה?
שמע, היום כל תנועה הכי קטנה גורמת לסיפורים... מה שפעם לא היה. צריך בלאנס, להבין מה בסדר ומה לא בסדר. תמיד יהיו חריגים שלא חושבים הלאה".
אתה יכול לראות שחקן ישראלי בליברפול של היום?
"לא רואה כזה. כדי להגיע לליברפול או כל קבוצה אחרת בסגנון צריך להיות שחקן שיש לו הכל. לא מספיק כישרון. אם יש דבר הרבה יותר חשוב זה להיות אתלט, להיות מהיר. הכל מהכל".
ערן זהבי?
"אם הוא היה יותר צעיר, יכול להיות. זהבי הוא גולר. אבל אם אתה משווה אותו להארי קיין (החלוץ המעולה של טוטנהאם — ע"ש), אז הוא יותר מהיר מזהבי — יש לו את האיכות הנוספת שכל הקבוצות מחפשות. ברמות הגבוהות רוצים למצוא גולר עם מהירות. אם תשים את ערן זהבי בטוטנהאם או בריאל מדריד, הוא ייתן המון גולים, אבל השאלה אם הקבוצות ייקחו אותו".
לקראת סיום אני שואל אותו אם הוא יכול לנחש איזה נושא לא עלה בשיחה. "לא, לא מנחש", הוא אומר. אני מנסה שוב. "לא, לא יודע".
ההחמצה, רוני, ההחמצה.
"ההחמצה נגד אסטון וילה? שמע, כל הזמן שואלים אותי אם אני לא מצטער שזה קרה. אני אומר להפך: טוב שזה קרה. זה רק משאיר אותי על המפה. זה לא הציק לי כי זה חלק מהכדורגל".
אבל זה אירוני נורא: כל כך הרבה ניצול מצבים ובסוף מדברים על החמצה אחת.
"אם אתה לא רוצה להחמיץ, אל תשחק כדורגל".
פורסם לראשונה: 07:56, 17.07.20
