"בסביבות גיל 11. חיכיתי שאמא תלך לישון צהריים. אבא לא היה בבית. נכנסתי לחדר האמבטיה ונעלתי את המגפיים של אמא, בדקתי איך זה. התחושה הייתה מרגשת, מעין סיפוק של ממש, זה היה מדהים, רגע שבאמת מעצב עבורי, שבו אני מבינה לראשונה שמשהו אצלי מתנהל אחרת, מרגיש אחרת, שאני רוצה לשים בגדי לבוש נשיים. בראש שלי הייתה הבנה שזה לא המקרה של 'איזה חמוד הוא מנסה את הנעליים של אמא שלו'. חשבתי, אם תופסים אותי מה אני אומרת עכשיו, איך אני מסבירה את זה?".
המסע שאותו ספיר ברמן התחילה בגיל 11, הגיע לשיא בשנה האחרונה, כאשר היא יצאה מהארון בתור שופטת הכדורגל הטרנסג'נדרית הראשונה. בראיון אישי ראשון לרז שכניק, שמתפרסם במוסף "7 ימים", היא חושפת את התהליך שעברה, הפחדים והחיבוק הגדול שקיבלה מהסביבה.
"בגיל 13, בטיול בר מצווה של בית הספר, הנחתי פתק בכותל. כתבתי בו שאני רוצה להיות אישה".
מה היה הטריגר?
"פשוט ובנאלי, כי בכותל מניחים פתקים למשאלות, וחשבתי על משהו שהייתי רוצה שיקרה. לא ידעתי להגיד אז שאני רוצה את זה מחר או בעוד עשר שנים אבל ידעתי שאני רוצה להיות אישה. התרגשתי, וואו".
העיתוי הנכון להשלים את המהפכה שלה הגיע מבחינתה בעקבות הקורונה, וכלל גם פרידה כואבת מבת הזוג.
"לאורך כל התקופה הזו לא נתתי ממתקים לנפש, לא יכולתי להתלבש ולשים עקבים ולהיות מי שאני, כי כל הזמן הבת זוג שלי ואני היינו ביחד. הרגשתי שאני רוצה מאוד להיות על עקבים כל הזמן, ללכת בלבוש נשי. המצב שבו הייתי מכונסת בבית בכל תקופת הקורונה גרם לי להבין שאני חיה את החיים באופן לא נכון. לקחתי סיכון שאאבד את כל היקר לי, אבל בפעם הראשונה בחיי שמתי לנגד עיניי את עצמי, לקחתי אוויר ודהרתי אל עבר החלום".
ברמן, שמובילה בימים אלה קמפיין של yes+ מספרת בראיון המיוחד על התפרקות הזוגיות, התמיכה מהמשפחה, וגם – מה אמרו לה השחקנים של בית"ר ירושלים על המגרש.
"אמרתי לאבא שלי: 'אבא? אני רוצה להיות אישה'. ארבע המילים הללו הובילו אותי לשינוי, הן כרגע הופכות כל יום ממילים למציאות, וזה לא מפסיק לרגש אותי".
הריאיון המלא ביום ו' ב-"7 ימים".
