נכון שעם שריקת הסיום בטדי בשישי נראו אנשים חוגגים, אבל גם לא מעט אנשים שנראו קצת בהלם. הלם שאתה לא רואה הרבה בחגיגות ספורטיביות. לא מעט אנשים אחזו את ראשם בתדהמה. אחרים ניגבו את עיניהם ויבבו בבכי. לא, זה לא סתם ניצחון ספורטיבי. זה הרבה מעבר.
כולנו יודעים כמה אובדן הוא דבר בלתי נתפס. משהו חי ובועט שהיה ואיננו. השאיר אחריו ריק. מסתבר שיש משהו יותר בלתי נתפס: משהו שהיה ואיננו, ועכשיו חזר. וזה לא סתם משהו. זה היסטוריה, אחווה וגאווה. תחושות שנלקחו ממך בכוח על ידי צמד קבלנים שייצגו את העולם החדש. זה שבו רק כסף מדבר. זה שבו הקטן נכחד והגדול הופך גדול יותר. החזרנו את זה בכוח אחרי שחשבנו שזה אבד לתמיד. עשינו את זה במו ידינו, כקהילה. החזרנו לעצמנו את הנכס הכי חשוב: תחושת הזהות. מי שלא איבד משהו באמת, לעולם לא יבין מה זה לקבל חזרה.
לפני 14 שנה כבר חשבנו שהכל אבוד. ישבנו בסלון של דירת הסטודנטים של איתן פרי בבית הכרם. אורי שרצקי סיפר על רעיון קצת מוזר שהיה לו, שנקים אותה בעצמנו. אף אחד, באמת, אף אחד, לא חשב שנגיע לאן שאנחנו היום. אין גדר באף מגרש באף ליגה באף מחוז בישראל - שלא גירדנו בציפורנינו.
היו כל כך הרבה נקודות שכל אחד אחר, על פי כל הגיון, היה פשוט פורש. זה קרה, למשל, אחרי שתי העונות הראשונות כאיחוד עם מבשרת ציון בליגה א׳ - רעיון שנכשל. החלטנו להתחיל מחדש בליגה ג׳. עוד לפני פתיחת העונה, משחק גביע בחוץ בתל-שבע. בדואים מהאזור הגיעו לגבעות המקיפות את המגרש בטנדרים. הם אפילו לא יצאו מהרכבים. כשהבקיעו, וזה קרה יותר מפעם אחת, הם פשוט צפרו מתא הנהג. חזרנו עם הראש בין הרגליים. זה היה נראה לנו ברור: אנחנו לעולם לא נצא מכאן. זה בחיים לא יעבוד.
אבל: נס אחרי נס. מכשול אחרי מכשול, טיפסנו את דרכנו חזרה לבמה המרכזית של הכדורגל ואנחנו מתפוצצים מגאווה. האהבה גברה, שוב ושוב ושוב - על הייאוש, והוא היה גדול. זו תחושת הניצחון הטובה ביותר. טובה יותר מכל ניצחון על המגרש שאי פעם חווינו, הייתי אומר יותר מאליפות, אבל לגבי זה, עדיין קצת מוקדם לקבוע. דבר אחד ברור: אחרי שהוספדה על ידי כל כך הרבה אנשים לאורך כל כך הרבה שנים: הפועל ירושלים, שלנו, חזרה.
