"זו לא שכונת פאר, ולא שכונה של עוני", אבל על דבר אחד אפשר להסכים – זו שכונה. ליגת הכדורגל הישראלית הוכיחה פעם נוספת למה התדמית שלה כל כך שחוקה ורעועה בקרב האוהדים והצופים מהצד. המצב לא אידאלי, אפילו לא קרוב לזה, אבל גם במציאות כל כך הזויה אפשר לנסות לנהוג במינימום היגיון.
היה ברור לכולנו שמתישהו נאלץ להתמודד עם דחיות משחקים, ביטולים לא עלינו ושאר גזירות גורל שיבואו בגלל הנגיף המקולל שמסרב ללכת. אנחנו לא המדינה היחידה שמתמודדת עם הדבר הזה, ולא הליגה היחידה שמשחקת, ומיטב המוחות ניסחו מתווה התנהלות וטוב שכך. ובכל זאת, המחזור השני של הליגה הגיע והעולם קרס. כאוס כללי, חוסר ודאות ובעיקר תחושה שלאף אחד אין מושג מה עושים.
זה התחיל ביום שישי שעבר, עם ההודעה שמאמן בני סכנין אלדד שביט לא חש בטוב, ונמצא חיובי לנגיף יממה לפני המשחק מול מכבי נתניה, שכאמור תוכנן לשבת. בצורה הגיונית למדי המשחק נדחה, השחקנים נבדקו ועד כאן הכל היה בסדר. מה שקרה אחר כך, כבר הפך לבדיחה אחת גדולה: למעט שחקן אחד שאובחן כחולה, בשאר המועדון לא נרשמו מקרים נוספים, מה שאפשר להנהלה להודיע על חזרה מלאה לאימונים ביום ראשון. יותר מזה, המועד המחודש של המפגש עם נתניה נקבע ליום שלאחר מכן – יום שני, כך שנוצר מצב שההתמודדות נדחתה רק ביומיים ובלי פגיעה משמעותית בלו"ז, על פניו מצוין.
בוקר המשחק ומשרד הבריאות הודיע ששחקני בני סכנין צריכים להיכנס לבידוד, לא פחות ולא יותר. לאחר שיחות עם המינהלת הובהר כי הקבוצות ייפגשו כפי שתוכנן, והן אכן נפגשו. את ההתמודדות ביניהן וה-0:7 המשוגע של נתניה לא ישכחו פה עוד הרבה זמן, אבל זה כבר נושא אחר. השאלה האמיתית שצריך לקחת מהערב הזה, היא איך קורה ששחקנים ומועדון בליגה הבכירה נמצאים במצב כל כך מבלבל ביום של משחק? ואיך מצפים שיתנהלו בצורה תקינה כשהם חסרי אונים מול הפתעות מגורמים חיצוניים?
וזה לא המקרה היחיד במחזור השני. ביום ששביט קיבל תוצאה חיובית, גם לשרון מימר מאמן הפועל חדרה נודע שנדבק בנגיף. המשחק של חדרה באותו המחזור היה אמור להיערך מול בית"ר ירושלים. מימר אובחן ביום שישי – המשחק נקבע ליום שני. כביכול מספיק זמן להיערך ולהבין מי נגד מי, בניגוד למקרה של בני סכנין שבו נודע על ההדבקה יום אחד לפני המשחק. ובכל זאת – רק בצהרי יום שני, שלושה ימים מלאים מהיוודע המקרה הראשון בקבוצה, ושעות ספורות לפני מועד המשחק – יצאה הודעה שהוא יידחה, בגלל הדבקה נרחבת בצוות החדרתי.
הסיפור פה הוא לא ההדבקה, או עצם הדחייה עצמה. הבריאות תמיד תהיה בראש סדר העדיפויות, וליגה שרוצה להתקיים בצורה מיטבית חייבת לשמור על כללי זהירות שיגנו על השחקנים והצוותים במועדונים. אבל, וזה אבל גדול – אי אפשר להתנהל בצורה כל כך מבזה - מבזה כלפי השחקנים, ומבזה כלפי הענף. רק השבוע שמחתי כל כך לשמוע שהליגה תמשיך לפעול גם בסגר. זה החמצן של האוהדים, השפיות והאסקפיזם שנשארו לנו בימים ששום דבר בהם לא ברור. אם שר התרבות והספורט ידע להילחם על ההגדרה של הכדורגל (וגם הכדורסל, כבודו במקומו מונח) כענף חיוני, מן הראוי שיתייחסו אליו ככזה.
זה כולל סדר מול משרד הבריאות, זה כולל הפנייה מהירה לבדיקות בכל פעם שיש מקרה או חשש למקרה באחת הקבוצות, ותשובות מהירות שיאפשרו היערכות מתאימה. מהרגע שהוחלט שהליגה מתקיימת, כל מי שעוסק בניהול המפעל הזה צריך לדאוג שהוא יתקתק כמו שעון. אולי אם נתחיל ממשהו קטן, כמו ניהול ראוי בזמן משבר, נוכל לשקם גם אם במעט את התדמית של הדבר הזה. אפשר לצחוק עד מחר על ה"שכונה" שלנו. אבל אנחנו אוהבים אותה, ורוצים שיתייחסו אליה, ואלינו כקהל, בכבוד.
