הסגר הנוכחי הוציא את המיטב מאנשי הספורט שלנו. לפני שבועיים הודיעו על עצירת הליגות המקצועיות בפעם השלישית תוך פחות משנה, ובתחילת השבוע איימו שגם החזרה המחודשת עלולה להידחות עקב עליית נתוני התחלואה.
ההודעה הלא נעימה בעליל הזו, שכבר הספיקה להיגמר בבשורה טובה – ליגות העל יחודשו כפי שהובטח, בסופ"ש הקרוב – גרמה לכמה ספורטאים וקבוצות להוציא את הראש מהמחילות ולמחות נגד התקנות.
מי שערך שיטוט קצר ברשתות החברתיות בשבוע האחרון יכול היה למצוא פוסטים של כדורגלנים וכדורסלנים שהחליטו למחות עבור ליגה שלמה. קפטן בית"ר ירושלים, עידן ורד, צייץ בטוויטר: "לפני שבועיים התראיינתי לבד בנושא וכולם שתקו, לא ממש הבינו את החשיבות. אם לא נעשה רעש ונפעל יחד, הליגה לא תידחה – היא תיסגר", וצירף מכתב שנשלח לממשלה, לאחר ששוחח עם יו"ר המינהלת ארז כלפון – היחיד שהראה נכונות לפעול, לטענתו.
בר טימור, שחקן הפועל תל אביב בכדורסל, לא חסך בביקורת ואמר עוד לפני קבלת ההחלטה בממשלה – שהספורט הישראלי כבר בכל מקרה הפסיד. "העתיד שלנו נתון להחלטות של פוליטיקאים שלא יודעים איך נראה כדור", כתב בפוסט שפרסם באינסטגרם. "אנחנו ספורטאים למרות המדינה ולא בזכותה, ועכשיו זה סוף סוף מתפוצץ. אנשים שלא עשו דבר בשביל הספורט אשכרה שוקלים לסגור אותו, ולמה? שיקולים זרים, פוליטיקה? מה זה משנה?".
הציוץ של עידן ורד
הפוסט של בר טימור
הרשת אמנם הוצפה אתמול בסרטונים של קבוצות שונות, שמיהרו לשלוח את השחקנים בבקשה נואשת למקבלי ההחלטות, אבל הציניות לא איחרה לבוא. כנראה שזה היה קצת מאוחר מדי. עידן ורד לא טעה כשאמר שהוא לבד, נראה היה שכולם התעוררו בשנייה האחרונה. ממש לצאת ידי חובה.
לא מעט אוהדים וצופים הביעו אכזבה מהשתיקה הרווחת ששררה עד שהדברים היו קרובים לפיצוץ. ספורטאי שמבקר בגלוי ובצורה נחרצת את השלטון זה לא דבר שרואים בכל יום, והקולות של אלה שכן עשו זאת הצליחו להבליט מאוד את מי שבוחר לשבת בצד. השנה האחרונה אילצה את הספורט הישראלי להתמודד במצב שהוא לא הכיר קודם. עד עכשיו ענייני התקציבים היוו את ההתנגשות העיקרית בין הספורט לפוליטיקה, ולרוב העוסקים במלאכה לא היה דחוף להתערב, הרי העניינים האלה לא פגעו בהם באופן ישיר.
ספורטאיות מקצועיות בליגות הנשים למשל, מציגות מאז ומתמיד פרופיל מחאתי לצד הפרסונה הספורטיבית, ומנהלות מאבק יום יומי ללא חשש להביע דעה. אבל בענפים החזקים? צרצרים. הם פשוט לא היו זקוקים לזה עד עכשיו. גם אנשי הליגות הנמוכות ממשיכים להתמודד עם קשיים, וכמו שזה נראה כרגע, אם הם לא יחזרו לשחק בקרוב ספק אם יוכלו לסיים את העונה הזאת. וזה עוד אחרי שהפתיחה של הליגות האלה נדחתה, כן?
דוגמה שמאוד רחוקה מאיתנו, אבל בהחלט אפשר לקחת ממנה השראה, היא התנהלות השחקנים ב-NBA. הליגה הזו שמחזיקה בכוח חברתי עצום, לא מנהלת את השחקנים שלה – אלא להפך. הספורטאים לא מהססים להביע מחאות פוליטיות. רק בקיץ האחרון היינו עדים לדחיות של כמה וכמה משחקים בגלל מקרי גזענות, ובכלל, אף אחד לא מפחד להביע דעה. אדרבא, יש הבנה שהספורט הוא כלי חשוב שאפשר להוביל דרכו מחאות, וצריך להשתמש בו.
החודש האחרון הציג תמונת מראה עצובה למדי, שממשיכה להתבהר ככל שהזמן עובר. קריאות מחאה נשמעות כשזה נוח, כשזה פוגע באופן ישיר. אולי אם הספורטאים כולם היו מתאגדים לתמוך בנושא תקצוב ספורט הנשים, אולי אם הספורטאים כולם היו מתקוממים כשסגרו לחבריהם בליגות הנמוכות את הפעילות, אולי אם המחאה הייתה קמה לפני שבועיים, ולא בדקה ה-90, היו מתייחסים לענפים האלה קצת יותר ברצינות והחלטות כאלה לא היו מתקבלות עם הבאזר.
הקול של השחקנים חשוב, הקול של בעלי הקבוצות חשוב. אבל זו לא חוכמה להגיע ברגע האחרון ולצפות שמשהו ישתנה.
