אתרי הספורט מלאים בימים האחרונים בדיווחים על הבחירה שצריך לעשות עומר אצילי. יעקב שחר ומשה חוגג הגישו לו הצעות נדיבות ועכשיו הוא צריך להחליט אצל מי מהם הוא רוצה לשחק.
בית"ר ירושלים, שבמדיה הייתה הפריצה הראשונה שלו בכדורגל הישראלי ושממנה הוא יצא לקדנציה הכושלת הראשונה שלו באירופה, אצל גרנאדה בספרד, מציעה לו לחזור להרגיש מה זה בית חם, ומוסיפה חוזה מפנק עם ניחוח של המפרץ הפרסי. החסרון: נכון להיום היא לא קבוצת כדורגל כל כך טובה, ואצילי הוא לא בדיוק החוליה החסרה בפאזל הבלתי מפוענח שלה.
מכבי חיפה, שמוליכה די בבטחה את טבלת ליגת העל, מציגה בפני הכוכב השב אטרקציה אחרת: ההזדמנות לצאת גדול, להראות לכולם מה זה, ובעיקר, כנראה, לחגוג בסיום העונה אליפות על חשבון מכבי תל אביב שזרקה אותו. וגם שם הוא יקבל מן הסתם חוזה מפנק, בניחוח מפרץ חיפה. כבר בשלב הזה, כשברור שאצילי חוזר לשחק בישראל והשאלה היא רק איפה (וגם שמועות על האפשרות שדור מיכה יחזור נשמעות פה ושם), צורמת העובדה שלא נשמע כמעט אף קול שמדבר על פרשת הכדורגלנים והקטינות, שהובילה מלכתחילה לעזיבת שני הכדורגלנים את מכבי ת"א. דומה שמרגע שהסיפור הזה הפסיק להיות תיק פלילי, הוא הפסיק להיות סיפור, ויש בעובדה הזו טעם חמור לפגם בכל מה שקשור לתרבות הספורט שלנו, לתרבות שלנו בכלל כבני אדם ולאופן שבו אנו מתבוננים על העולם.
בואו רגע נדבר על העובדות הפשוטות והעצובות. שני אנשים בוגרים, בשנות העשרים המתקדמות של חייהם, שחקני כדורגל, הכירו שתי נערות בנות פחות מ-16 וקיימו איתן יחסי מין, זאת לפי הודאתם של אצילי ומיכה עצמם. לטענתם, שאותה קיבלה המשטרה, הם לא ידעו מה גילן האמיתי וסברו שהן בגירות. על עצם העובדה שהדברים קרו, אין עוררין.
משפטנים, כבודם במקומו מונח. אבל השימוש הרווח בדיון התקשורתי והחברתי במושג "הסכמה" ("Consent" באנגלית), במובן המשפטי שלו, בנוגע לפרשיות של ניצול (לכאורה) כוח או שררה בסיטואציות מיניות, הוא מטריד ביותר בעיניי. הסיבה פשוטה: הוא מסיט את הדיון לחלוטין מהאספקט האנושי.
במילה "אנושי" עשה שימוש בראיון שנתן ביולי האחרון מעורב עקיף בפרשה שקולו, גם אם נשמע, לא הדהד מספיק: אביה של אחת הנערות. "אני יודע בדיוק מה קרה שם, שמעתי את כל הפרטים", הוא אמר, בהצהרה שאמורה להעלות על הדעת אצל כל הורה קודם כל עד כמה איומה הייתה עבורו השיחה שבה גילה מה קרה לבתו. בהמשך הוא הוסיף: "שמעתי את זה מצד אנושי, ולא מצד משפטי, מצד של אבא. זה יהרוס לה את החיים. יעברו שנים עד שהיא תוכל לחייך ולצאת מהבית".
הדיון על צדק וחוק במקרה הזה אמור היה להיות שולי. הדיון על ערכים ומוסר היה אמור לתפוס את מרכז הבמה. אלא שדומה שעבור רוב האנשים קל הרבה יותר להיאטם למורכבויות של הסיפור ולקבל עמדה ערכית ב"טייק-אוויי", או יותר טוב במשלוח עד הבית, מן המוכן דרך האפליקציה: אם המשטרה זיכתה אותם מחוסר אשמה, הכל טוב. אם המשטרה הייתה מחליטה שהם אשמים, הכל רע. הכי קל ככה.
להיות שוב לרגע נער או נערה בגיל 15
מדי פעם הזיכרון שלי משוטט אל שנות נעוריי ואל הדברים המביכים או המסוכנים, לעצמי או לאחרים, ששיקול הדעת הנורא שלי בימים ההם גרם לי לעשות. אחת לאיזה זמן אני מתכווץ מול הבלחה של זיכרון כזה. אין לי חבר או חברה שלא מכירים את התחושה הזאת. זמן רב מאוד אחרי שהתרחקתי מהמקום ההוא, זכיתי להיות במשך שנים מורה ומחנך של נערים ונערות בגיל הזה, ולראות מקרוב כמה עזרה, הכוונה ולעיתים ריסון הם צריכים כדי שלא לעשות טעויות שיצטערו עליהן. ראיתי גם שלפעמים אין ברירה אלא לתת להם לעשות את הטעויות האלו וללמוד לבד.
במקרה של הכדורגלנים והקטינות, לחברה שלנו אמור היה להיות תפקיד אחר לחלוטין מזה שאותו היא מילאה ביחס לשתי הנערות האלה. הדיון המסעיר יותר, הלוהט יותר, האפקטיבי יותר לכותרות, היה סביב השאלה אם הנערות שיקרו או לא. הרבה יותר מסובך, טרחני יהיו מי שיאמרו, לנהל דיון על אחריות, על חמלה, על רגישות לאחר. אולי אם השיח בפרשה היה נשען על המונחים האלו יותר מאשר על שאלות של אמת ושקר, של הסכמה או אי הסכמה, של ידיעה או אי-ידיעה, יכולנו כחברה ללכת קדימה בראש מורם יותר מהסיפור הזה. ההתפתחויות בימים האחרונים מוכיחות שכולנו ממשיכים להסתכל לעצמנו על השרוכים של הנעליים.
במובן הזה, קשה להאשים את עומר אצילי ודור מיכה על כך שלא עצרו את הסיפור ברגע שהרגישו צורך לשאול שתי נערות מה גילן. כשכולנו מבוססים רגליים בתוך תרבות של שיח משפטני, ברור שאי אפשר לצפות מהם, בסך הכל כדורגלנים צעירים, להיות עסוקים בשאלת הנזק שהם עלולים לגרום לנפשותיהן של הנערות. ברור שמה שיטריד אותם, אם בכלל, הוא המחיר שהם עלולים לשלם על המעשה. ואפרופו המחיר שהם שילמו בפועל.
היה משהו מעורר אופטימיות בתחילת הדרך. מיץ' גולדהאר, בלי לומר מילה בנושא, קיבל החלטה שהיה בה אקט של התוויית דרך מוסרית. כל עוד הוא לא יסביר בעצמו, לא נוכל לדעת מה גרם לו להחליט להיפרד מהשניים - אם זו הייתה איכפתיות כלפי הנערות והבנה של העוול (כן, כן, לא פשע, בסדר) שנעשה להן או רצון לשמור על תדמית נקייה של המועדון שלו, אם היא הגיעה ממנו או מסביבתו הקרובה (הנשית אולי?). אבל בשורה התחתונה ההחלטה שלו הייתה סמן ימני: "אני לא מוכן לקבל התנהגות כזו מהאנשים שאני משלם להם משכורת".
בהמשך, כשאוהדים של בית"ר ירושלים ביקשו ממשה חוגג לנצל את ההזדמנות ולצרף את אצילי, הוא סירב לאחר התלבטות ארוכה, שכללה גם שיחה עם אביה של אחת הנערות. אבל חוגג לא דיבר אז על ערכים (אולי לא נשאר לו מקום מרוב מלחמה בגזענות), אלא השאיר לעצמו פתח לשינוי דעתו כשאמר שכל עוד הפרקליטות לא החליטה שהשניים לא אשמים, הוא לא מוכן להחתים את אצילי. אז הנה, היא קבעה.
יעקב שחר, איש עסקים ותיק וממולח, אמר בזמן הפרשה שייתכן והיה נוהג אחרת מבעלי מכבי תל אביב, אך לא צירף את אצילי אז למרות העניין המפורש מצד השחקן. הוא אמר שצריך לתת לפצעים להגליד. השאלה היא לפצעים של מי הוא התכוון, והאם בירר באיזה שלב של החלמה הם נמצאים.
יש עדיין פתח מילוט ראוי אחרון מהסיטואציה הזו. כשאצילי ומיכה פרסמו בתזמון מושלם פוסט התנצלות ברשתות החברתיות, רגע לפני כניסת השבת, עוד לפני שידעו שימצאו את עצמם בקפריסין, הם התעלמו בו לחלוטין משתי הנערות. אף מילה, כאילו הן לא קיימות. היו שם הרבה מילים על הפגיעה באנשים הקרובים אליהם, סליחה מהאוהדים כמובן, ושוב, אזכור המחיר שהם שילמו. בחשבון הסופי של אצילי לפחות, זה מסתכם בארבעה חודשים כושלים בקפריסין. בקשת סליחה מפורשת מהנערות כתנאי לחתימה שתציב הקבוצה שתצרף את אצילי, היא המעשה הנכון.
עד שזה קורה, אנחנו כחברה, סתם סימנו "וי" על הסנקציה הלא פורמאלית. מכאן זה נראה כאילו הפצע של אצילי ממש עוד רגע מגליד.
