"אם אתה הולך לאיכילוב אחרי שאתה מאמן את בית"ר ירושלים, אז בטוח שימצאו לך משהו. כבר הייתי שם, אני יכול להגיד שאחרי ראש הממשלה, זו העבודה הכי קשה ולחוצה בישראל. אתה לא ישן בלילות שנה שלמה, כל היום סביב הקבוצה. התקשורת הרבה יותר אינטנסיבית, האוהדים עם ציפיות אדירות, השחקנים דורשים יותר יחס. חזרתי לסיר הלחץ הזה, אבל הפעם עם ניסיון וביטחון".
לפני חמש שנים הפתיע אלי טביב עם מינוי מאוד לא פופולרי, סלובודן דראפיץ' שהגיע מבית"ר ת"א/רמלה הקטנה. הרבה גבות הורמו, והאוהדים זעמו על הבעלים שבחר מאמן שבא להתגלח עליהם. אלא שדראפיץ' סיים את הטירונות בהצטיינות והפך לחביב הקהל בטדי.
חמש שנים אחרי, השידוך הזה כבר נראה טבעי לגמרי, אפילו מתבקש. דראפיץ' השתדרג מאז לאחד המאמנים המוערכים בכדורגל הישראלי, בזכות שלוש שנים נפלאות במכבי נתניה (ועוד אחת הרבה פחות), ובגיל 55 (עם שישה נכדים) הוא מגיע בשל יותר לאתגר שנקרא בית"ר ירושלים.
"בקדנציה הראשונה אוהדים צעקו לעברי כבר באימון הראשון 'בובה של אלי טביב'. עכשיו אני בטוח שלא יציקו לי", אומר המאמן החדש־ישן של בית"ר בראיון ל"ידיעות אחרונות". דראפיץ' (40 אלף שקל נטו בחודש, לא כולל מענקים) ושותפו שי ברדה (24 אלף שקל) חתמו לעונה עם אופציה לאחת נוספת. הם מבינים שנתניה היא עיירה ציורית שלווה לעומת חבית הנפץ שמחכה להם בטדי - בטח אחרי ההדחה המביכה מאירופה, הפיטורים של רוני לוי וההתפטרות של יוסי בניון.
בא לעשות שמח
סימן ההיכר של דראפיץ', שעלה ב-1988 מנובי-סאד שבסרביה, הוא כדורגל התקפי. בתקופתו היה כיף לראות את נתניה משחקת, וזה בדיוק מה שחוגג רוצה אצלו, הפוך מהסגנון הטקטי והאפור של רוני לוי. "לא דמיינתי שאקבל כמות מטורפת כזו של הודעות, לפני ואחרי החתימה. זו הרגשה נפלאה לחזור למקום שהייתה לנו בו תקופה כל כך טובה", מכריז דראפיץ' בחגיגיות.
אחרי שהבינו שהם סיימו את דרכם בנתניה, צמד המאמנים כבר נערך לאפשרות שבתום שבע שנים משותפות דרכיהם יתפצלו, אבל אז חלה תפנית בעלילה, כפי שחושף דראפיץ': "בוא אספר לך משהו. כשהיו פערים במו"מ עם בית"ר, המלצתי לחוגג לקחת את ברדה לבד. אמרתי לו שאם אין כסף וקשה להעסיק שני מאמנים, זה הצעד הכי נכון. משה אמר לי 'בשום פנים ואופן לא', שהוא רוצה את שנינו יחד, לכן אני מוריד בפניו את הכובע. אני מודה גם לאייל סגל שסייע לגשר על הפערים. אצלי אין עוזר מאמן, אנחנו צוות. התחלנו מקטן בבית"ר ת"א/רמלה וגדלנו יחד. הצלחנו למנף את עצמנו כלכלית ומקצועית".
איך עובד שיתוף הפעולה ביניכם?
"גם ברדה יודע שהכל מתואם וידוע בינינו. אני כמאמן מקבל בסופו של דבר את ההחלטה הסופית, החלוקה ברורה. יש לו רעיונות שלי אין וההפך, אנחנו משלבים אותם. אני בטח לא מושלם, אדם צריך להודות בחסרונות שלו ולהביא לצידו אנשים שמשלימים אותו".
במה הוא משלים אותך?
"ברדה ורבלי, אחד שמקרב שחקנים אליו. יודע לגעת בלב שלהם. הם פחות מגיעים אליי, אני הסמכותי יותר. הוא הרבה פעמים מעביר לי מסרים ששחקנים מתביישים להעביר אליי ישירות. איש מקצוע, יש לו את העין הטובה ביותר לאיתור שחקנים".
עבדת עם טביב וסגל, עכשיו חוגג. בעלים מאוד דומיננטיים.
"אין לי שום בעיה עם זה. אני לא שופט בעל בית או שחקן לפני שאני מתחיל לעבוד איתם, בוא ניכנס ונתמודד. אני אחד שמתחבר לבעלים. מודה לטביב שנתן לי הזדמנות, בלעדיה לא הייתי מגיע לאן שהגעתי. גם בתקופות הכי גרועות, כשכל הקהל דרש לפטר אותי, הוא נתן לי גיבוי וביטחון".
אתה דוגל בכדורגל התקפי בכל מחיר.
"אנחנו מבינים שמדובר בביזנס של הנאה, ורוצים לספק את זה. כשהיינו בבית"ר משפחות היו אומרות לי, 'תודה שהחזרת את אבא שלי למגרשים אחרי עשר שנים'. קיבלנו פידבקים שלראות את נתניה הייתה חוויה. זה קו שהתחלנו בקדנציה הראשונה בבית"ר".
בקדנציה הראשונה חווית בעצמך טראומה באירופה, עם אירועי שרלרואה והחמישייה שספגתם. גם הפעם אתה מגיע לקבוצה כבויה.
"המטרה הראשונה תהיה להחזיר את השמחה, להיות כמה שיותר התקפיים וללחוץ. לא חושב קדימה מדי, יש הרבה שחקנים טובים בבית"ר. שאבתי השראה דווקא ממאמן כדורמים. הוא אמר לי, 'לפני הטקטיקה והאימונים האישיים, הכי חשוב שכמאמן השחקנים שלך ירוצו לאימונים, ככה תדע שהצלחת'. זה המוטו שלי, בכל מקום שהיינו בו גרמנו לשמחה".
עלי מוחמד דעך בבית"ר מאז שהגיע מנתניה.
"אני אוהב את עלי ואת הסגנון שלו, אין הרבה קשרים 50־50 ברמה שלו. קשה לי לבוא ולדבר על דברים כאלה עוד לפני אימון הבכורה. ברור שצריכים לעשות שינויים. למדתי מהניסיון שלי לא להגיע עם הרכב מסוים או להגיד מראש ככה אני רוצה לשחק וזהו, אלא לבוא בראש פתוח".
לא סוגר דלתות
לראשונה מאז שנתניה הראתה לו ולברדה את הדרך החוצה, שנה לפני תום החוזה, דראפיץ' מתייחס לפרידה האמוציונלית מהקבוצה שהייתה לו בית במשך תקופה ארוכה. "יכול להיות שהיו צריכים לעשות את זה בצורה אחרת ומכובדת", הוא אומר בגילוי לב. "בכל זאת, ארבע שנים היינו עם האנשים האלה, אבל אני לא מאשים אף אחד. אסור לכעוס ולא לסגור דלתות כי אתה לא יודע מתי הדרכים יצטלבו שוב".
מה השתבש בעונה האחרונה, אותה סיימתם בפלייאוף התחתון?
"הרבה אומרים כישלון, אני אומר אכזבה. אחרי ההפסד בגמר הגביע רצינו קבוצת צמרת, אבל הבחירות שלי בשחקנים היו פחות מוצלחות. בינואר, כשראיתי שלא הולך, עשינו שינוי. חסכנו לנתניה כסף, הבאנו שחקנים כמו חן עזרא. אם הייתה לי קבוצה כמו זו שסיימה את העונה, היינו בפלייאוף העליון. האחריות עליי, אבל אני יוצא בתחושה שהחזרתי חוב לנתניה".
מה זאת אומרת?
"ב־1988 עשיתי עלייה מיוגוסלביה ישר לנתניה. לפני שפרשתי ממשחק ירדתי ליגה אחרי ההפסד למכבי הרצליה, והחלטתי להחזיר בכל מחיר כמאמן. הגעתי לקבוצה כשהייתה בלאומית אחרי פירוק ועם מינוס תשע נקודות, ולא הייתה בכלל כוונה לעלות ליגה, אבל הכל התחבר וסגרתי את החוב. אחר כך היו לנו שנתיים נהדרות בפלייאוף העליון, מקום רביעי, גמר גביע, החזרנו את השמחה לעיר. רציתי להמשיך, אבל אתה יודע איך זה בכדורגל".
