דין דוד כבש שלשום בניצחון על בני־סכנין את שער הליגה השישי שלו העונה, וזה באמת הרבה. אם ימשיך בקצב הזה, יסיים את 2024/25 עם 43.2 שערי ליגה ולא רק שישבור את שיא הכיבושים לעונה של ערן זהבי, הוא גם יהיה לחלוץ הראשון בתולדות המשחק שכובש חמישית שער. עם יוקרה כזאת, ומעמדו ההולך ומתקבע כרגל החמה של הכדורגל הישראלי בימי הדמדומים שלאחר רדתו מגדולה של זהבי, אפשר להבין מדוע דוד מרים את האף גבוה אפילו יותר מהדגל שהקוון נוטה להניף בעקבותיו שלוש או ארבע פעמים במשחק.
דוד הוא לא הכדורגלן הראשון בהיסטוריה שחושב שהוא הטוב ביותר. הם מתוכנתים ומחויבים לחשוב כך גם אם זה לא תואם את המציאות. כנראה אחרת אי אפשר לשרוד את החיים התובעניים והתחרותיים של ספורטאי מקצועני ברמות הגבוהות. זה בסדר לגמרי אם כשהוא לבד בבית, מול המראה, דוד שם את הפסקול של "רוקי" ונכנס לדמות של כריסטיאנו רונאלדו. זה עניין אחר לגמרי כאשר הוא מתנהל כך גם מחוץ לבית, בחברת אנשים נוספים.
הבעיה עם דוד היא לא שהוא חושב שהוא הטוב ביותר, אלא שהוא מבקש לקבל מאחרים התחייבות לכך שהוא הטוב ביותר. לחשוב, אולי, במלוא הזהירות, שדוד פחות טוב מתאי בריבו – זה בגדר האפשר. אפשר להיות איש מקצוע בכדורגל ולהחזיק בדעה הזאת. זה לא לחשוב שציורי קיר של ילד בגן עירייה הם אמנות גבוהה יותר מפרסקות של מיכלאנג'לו.
זה היה צורם לו הבקשה לא לקבל זימון לסגל נבחרת ישראל בהנחה שהוא לא מתוכנן לקבל "דקות משמעותיות" (מה זה "משמעותיות?" מחצית לפחות? האם התקיימה מכירה פומבית שבמסגרתה רן בן שמעון אמר "45" ודוד ענה "50"?) הייתה מגיעה משחקן במעמדו של זהבי, שכבר כבש שער אחד או שניים או 35 במדי הנבחרת. או־אז זה היה נתפס כגינוני כוכבות לא ראויים, ביטוי של אינדיבידואליות לא ראויה למסגרת כל כך אלטרואיסטית כמו נבחרת, אבל גם כאלו שנשענים על בסיס מקצועי מסוים. זהבי, בזכות הרקורד שלו, הרוויח את הזכות – החצופה ככל שתהיה – לא להסתפק בזימון בלבד אלא לצפות לרף מינימלי של דקות משחק.
כאשר הדרישה מגיעה מחלוץ עם חמש הופעות בנבחרת ושער אחד במשחק ידידות מול נבחרת זמביה, אל האינדיבידואליות הצורמת מתווסף, ובכן, אלמנט מגוחך של חוסר מודעות. זה בסדר גמור שמבחינתו של דוד הוא הדבר הכי חם בכדורגל הישראלי מאז המצאת הנקניקייה במזנון, אבל זה פחות בסדר גמור אם הוא מתנה את הימצאותו בסגל הנבחרת – שיש לה עוד חלוץ אחד או שניים שכבשו שער אחד או שניים יותר או פחות ממנו – בדקות שיקבל.
עם כל הכבוד לשלושער מול עירוני טבריה, צמד מול קריית־שמונה ושער נוסף מול סכנין, אלו עדיין לא הוכחות מדעיות לכך שדוד – ולא בריבו, ענאן חלאילי או דור תורג'מן – הוא האיש להתמודד עם הבלמים של נבחרות צרפת ואיטליה. בישראל של 2024 לא היה קורה כלום אם דוד היה מתייחס לישיבה על הספסל בבגדי ספורט כצו־8 האישי שלו. מי יודע, אולי הוא עוד היה מופתע לטובה.
האירוניה של נתניה
מכבי נתניה לא כבשה מול מכבי חיפה, והיא לא כבשה מול עשרה שחקנים של בית"ר ירושלים, והיא לא כבשה מול סכנין, אבל שש דקות מפתיחת המשחק מול מכבי ת"א הריברטו טבארש מצא את הרשת. מרקו בלבול לא האמין שזה קורה לו, ומסיבה טובה - זה באמת לא קרה לו, השער נפסל. כמו כדי לוודא שבלבול יבין את הרמז, שהקבוצה שלו לא נועדה להבקיע, הוענק למכבי ת"א פנדל בעקבות עבירה בראשית המהלך. האירוניה במיטבה.
מנקודת השפל הזאת נדמה היה שנתניה לא תתאושש. היא הייתה אבודה במחצית הראשונה, דחוסה עמוק בתוך חצי המגרש שלה. היא לא ניסתה לחזור למשחק – היא ניסתה לא לחזור למשחק, שחלילה לא תבקיע שוב ותגלה שהתוצאה בכלל 2:0 למכבי ת"א. כמו הכלב של פבלוב, נראה היה שהתפתחה אצלה התנייה – לכבוש זה רע, נשתדל להימנע. כשזה כבר קרה, זה קרה שלא על דעתה, הודות לשער עצמי.
למכבי ת"א קשה לכבוש רק קצת פחות משקשה לנתניה. היא תקועה מול הגנה צפופה, ונטולת מחץ במעברים מול יריבות איכותיות. היא חסרה את דור תורג'מן כי הוא פצוע ואת ערן זהבי כי הוא כשיר. המגינים שלה הם בכלל בלמים, והזרים שלה באגפים הם שחקנים מחליפים. למזלה, יש לה את אלעד מדמון, שב־25 דקות הספיק לאיים על השער שלוש פעמים יותר מכל שחקן אחר שלה. ייתכן שהמשחק אתמול היה היום הראשון בשארית הקריירה שלו. הוא לא יעלה מהספסל עוד הרבה פעמים. אולי רק בנבחרת, שאליה זומן אחרי המשחק. הוא ישמח לקבל את הדקות שהיו מתחת לכבודו של דין דוד.
