צום יום כיפור - היום הקדוש ביותר לעמנו, הוא הצום היחידי שמופיע בתורה. הציווי הוא לצום ביום זה ולפרוש למעשה מכל תענוגות העולם החומרי והגשמי למשך יממה אחת, בה אנו מתכנסים כולנו, ללא הבדל בין קטן וגדול, לחשבון נפש ולבקשת מחילה על מעשינו בשנה החולפת.
כל אחד יודע את מקומו מול קונו ובוראו. המעניין הוא שאם נתבונן בעולם המשפט המוכר לנו מאולמות בתי המשפט, רוב הנאשמים כופרים בעבירה. המילה 'מוכחש' מככבת במסמכי עריכת דין ובמסמכים המשפטיים הרבים. בשפה אנגלית, המילה: objection שמשמעותה התנגדות, נשמעת בהיכלי המשפט בעולם פעם אחר פעם, על ידי עורכי הדין המגנים על הלקוח אותו הם מייצגים.
לעומת זאת, אם נתבונן ביום הדין של העם היהודי - יום הכיפורים, אנו מוצאים דבר פלא. לא רק שאיננו מכחישים את העבירות המיוחסות לנו, אלא אנו באים מלכתחילה למשפט בראש מושפל ומלא בושה, כשאנחנו מודים ומתוודים בפירוט על כל עבירה ועבירה שחטאנו כלפי אלוקים. "על חטא שחטאנו לפניך בלשון הרע", "על חטא שחטאנו לפניך ביודעים ובלא יודעים" וכו'. לכן, אחד המשפטים המכוננים בתפילות היום הקדוש הוא: "אין אנו עזי פנים לומר לפניך צדיקים אנו ולא חטאנו, אבל חטאנו אנו ואבותינו... אשמנו, בגדנו, גזלנו..."
זאת משום שבקשת הסליחה הזאת שלנו באה מהמקום העמוק ביותר בנשמת האדם. שכן בתוך הנפש פנימה אין מקום לשקר. משם, מהנקודה העמוקה הזאת, האמת מתפרצת וצועקת את עצמה. לכן גם המחילה וההתנקות מהחטא היא מיידית, ומיד אחרי היום הנורא הזה אנו עוברים לשמחת חג סוכות וחג שמחת תורה שבהם אנו נמצאים בתנועה נפשית הפוכה לחלוטין מהתנועה בה אנו נמצאים בראש השנה ויום כיפור המכונים בצדק - הימים הנוראים.
אולם, למרות כל ההקדמה הזאת בחשיבות היום הזה, התורה מדגישה כי ביום הגדול והקדוש הזה – יום הכיפורים, הסליחה וההתנקות היא רק ביחסים שבין האדם למקום – לאלוקים. ביחסים שבין בני האדם, בינינו לבין אלו שפגענו בכבודם במהלך השנה החולפת, כל סדר היום הזה, התפילות הארוכות, הצום, ההכנעה וההכאה על חטא, כל אלה לא מועילים לנו ליישור ההדורים בין אדם לחברו.
לכן, ההלכה היהודית קובעת כי אפילו יום הכיפורים לא מכפר על עבירות שבין אדם לחברו, אלא חייב אדם לפייס את חברו עד שימחל לו בלב שלם.
אם נתבונן בכך, בסופו של דבר, מריבות נוצרות ברגעי כעס ורגש רגעי מתפרץ ובלתי נשלט. לאחר שאנו נרגעים, אין כבר מקום לכעס שמילא את ליבנו ולרוב אנו מתחרטים על מה שעשינו. הבעיה היא שלפעמים כבר מאוחר... הנזק נעשה והחבר נפגע עד עמקי נשמתו.
אנו צריכים לאמץ את גישת - סוף מעשה במחשבה תחילה. להתבונן יותר לפני שאנו פותחים את הפה ושופטים את האחר. לשים לב לתנאים הסביבתיים שהכעס יוצר אצלנו פנימה ולביטוי שאנו נותנים לו בחיים. בכלל, לדון יותר לכף זכות, כפי שהיינו רוצים שידונו אותנו. כל רופא מתחיל יקבע שהכעס והמרירות רעים לגופו של האדם, לא כל שכן לנשמתו...
כאוהדי ספורט, יש אכן יופי בהתמסרות ועידוד הקבוצה אותה אנו אוהבים. הספורט בכלל הוא ענף ייצרי ומעודד שבטיות והתפלגות. אולם, דווקא בגלל זה, עלינו להבדיל בין עידוד ודחיפה חיובית לבין מילים ומעשים, הגורמים לנו לאחר מכן לנזקים חברתיים שתיקונם גוזל לנו זמן ארוך, ובעיקר שלוות נפש עכורה שלא ניתן להחזיר אותה לאחור. אנו צריכים לדעת לוותר לאחר ולקבל את האחר. להבין שהאוהד שמולנו במגרש מונע גם הוא מרגשות ותנאים שמביאים אותו לעיתים למצבים מסוימים שהוא לא היה רוצה להגיע אליהם בימים שבשגרה. כמו בחיים גם מהספורט צריך לדעת ליהנות ולא ההיפך.
יום כיפור, זה בדיוק הזמן לסלוח ולהתנקות מהעבר, ובעיקר להסתכל על העתיד. לדעת שלאחר החרטה באה הקבלה בלב שלהבא נהיה מחושבים יותר ונשכיל לפעול מהמוח ולא מהרגש.
יהי רצון שבזכות הסליחה שלנו לאחר ומהאחר, נזכה כולנו לסליחה מאלוקים ולגמר חתימה טובה.
