החיים במדינה זרה יכולים להיות מפחידים, גם אם מדובר בהגשמת חלום. החיים במדינה זרה בה השלטון לא מסתיר את העוינות שלו כלפי ישראל, כשאת כדורגלנית שמככבת בנבחרת בכחול-לבן, זה כבר סיפור אחר לגמרי. וזו המציאות של הקשרית מריאן עווד, שמשחקת בפומגט אנקרה מליגת העל הטורקית.
השחקנית הערבייה, 27, שטעמה כבר חו"ל – הן באוניברסיטת לונג איילנד ברוקלין והן בוויאריאל מהליגה הספרדית - הגיעה לאנקרה בקיץ לאחר שהסוכן שלה הציע לה להצטרף לקבוצה. "תוך יומיים עליתי על טיסה", היא מספרת, "היו לי בעיות עם הקבוצה הקודמת שלי, מכבי בנות עמק חפר. רק חיפשתי מקום, רציתי לצאת, לשחק בחו"ל".
הנאום המרגש של מריאן עווד
(באדיבות ONE)
איך הליגה הטורקית ביחס לליגה הישראלית?
"נתחיל בזה שפה יש לנו 15 קבוצות, בארץ יש שמונה. הליגה מאוד אינטנסיבית, מאוד תחרותית. את לא יכולה לדעת מה תהיה התוצאה, גם כשהקבוצה שלי, שמדורגת כרגע במקום שני , משחקת מול קבוצה שבמקום השמיני או התשיעי. זה כיף לדעת שבכל משחק את מתחרה, לא יודעת מה הולך לקרות. לפני חודש היינו רחוקות מהפסגה ועכשיו אנחנו במרחק שתי נקודות מהמקום הראשון. בארץ, את יודעת מי הולכת לנצח בכל משחק".
הליגיונרים הגברים מספרים על המתקנים והתנאים הטובים שיש בחו"ל. זה נכון גם בכדורגל נשים?
"כן. אני נמצאת בקבוצה שהמתקן שלה ברמה מאוד גבוהה. גם הזרות האחרות שמשחקות איתי אומרות את זה. הוא היה שייך בעבר לקבוצת הגברים. יש לנו מגרש אימונים, דשא וסינטטי, אצטדיון גדול שהוא רק שלנו. יש לנו מגורים במתחם. יש לי דירה במתחם שאני ישנה בה כל הזמן. גם חדר הכושר רק שלנו. יש שם קבוצת גברים מהליגה השלישית, אבל יש הסכם שהעדיפות שלנו היא ראשונה. בישראל תמיד נותנים עדיפות לגברים, אפילו אם הם בליגה הרביעית. זה כיף שלא צריך להתעסק בזה אלא רק באימון".
איפה עוד רואים את ההבדל לעומת כדורגל הנשים בישראל?
"יש חדר אוכל, מקום להתאושש. יש גם את עניין השעות. מהרגע שאני יוצאת מהבית ועד שאני חוזרת עוברות שש-שבע שעות. בישראל אי אפשר להוציא את המיטב מהשחקניות - ואי אפשר להאשים אותן. המשכורת לא מספיק גבוהה בשביל שיתעסקו רק בכדורגל, וזה מצריך את השחקניות לעבוד בעוד עבודה, ואז הן עייפות והראש שלהן לא שם".
במילים אחרות, ההצעה הזו הייתה הזדמנות להגשים את עצמך?
"שאפתי לספרד, גרמניה, איטליה - אבל כשקיבלתי את ההצעה התייעצתי עם כמה חברים מהר, וכולם אמרו לי לצאת, ושהליגה הטורקית טובה וכדאי לי לנסות. אני אוהבת אתגרים, ואני לא מתחרטת על זה. אם לא היה את המצב הזה בארץ, הייתי ממליצה להרבה שחקניות לבוא לכאן. זאת קפיצה מדרגה או קפיצת ביניים, אם מישהי רוצה לצאת לאירופה בהמשך. התנאים טובים. כרגע, לצערי, הם טובים יותר מהתנאים בארץ".
איזה עוד חלומות נשארו לך להגשים?
"אני רוצה להגיע לברצלונה או מנצ'סטר סיטי. זה חלום מאוד רחוק, לא אשקר, במיוחד כשאין לי דרכון אירופאי. אמשיך לעבוד קשה, לחלום, ואם הוא יתגשם אז יתגשם ואם לא זו הדרך שאעשה ואהיה גאה בה. אוציא את המקסימום מכל מקום שאהיה בו ואיהנה מהרגע".
לפני ה-7 באוקטובר, ההתאקלמות של עווד לא הייתה אמורה להיות שאלה. הרי היו עוד ליגיונרים בטורקיה, בין אם שגיב יחזקאל, עדן קארצב ורמזי ספורי בכדורגל או ים מדר ונמרוד לוי בכדורסל. כעת, מלבדה, נשארו רק ספורי באנטליהספור ומדר בפנרבחצ'ה. "קצת פחדתי כשהחלה המלחמה", היא משתפת, "היו מלא שמועות, וגם הנשיא שלהם נגד ישראל".
איך השחקניות האחרות התנהגו כלפייך?
"כשהכל התחיל הבנות ניגשו אליי, בדקו אם הכל טוב עם המשפחה שלי או החברים. לא הרגשתי לשנייה שהיחס אליי משתנה. עד עכשיו זה ככה, מהרגע כשהגעתי. היחס אליי מעולה. העם הזה מאוד דומה לישראל בתרבות שלו, בהתנהגות שלו. קיבלו אותי טוב".
יודעים שאת שחקנית נבחרת ישראל, זה לא גרם לתגובה מסוימת?
"לא, הקבוצה לא נתנה לי להרגיש לשנייה לא בנוח. גם כשהיה את חלון הנבחרת ואחד המשחקים נפל על משחק מאוד חשוב של הקבוצה, נגד גלאטסאריי. המאמן וההנהלה באו אלי ואמרו לי 'לכי לעזור למדינה שלך'. הם הבינו את העניין. אחרי שהם עשו את זה, הסתכלתי עליהם ואמרתי 'וואו'. הם לא באו אליי בטענות, לא עצרו אותי אף פעם, לא גרמו לי להרגיש רע".
תגובות נאצה ברשתות החברתיות?
"חסמתי את האינסטגרם שלי. לא ידעתי איזה אנשים יש פה שיכולים לראות את החשבון שלי, שאני מישראל או משהו. עכשיו הכל רגיל. לפני שבוע היה לנו משחק ונער ביציע לבש את החולצה שלי, עם השם שלי, זה הפתיע אותי. יודעים שאני מישראל, יודעים שאני בנבחרת, שאני מפרסמת את הדגל, וזה מאוד ריגש אותי. בכל זאת, אני מאמינה שבכל מקום בעולם יש אנשים טובים שלא אכפת להם מפוליטיקה. זה הכיף במשחק הזה - שהוא מביא אנשים להיות ביחד ולא לחשוב על פוליטיקה. אנחנו אותו דבר".
כששגיב יחזקאל נעצר, היו לך חששות?
"ברור. כשהמלחמה התחילה, אבא, אמא והאחיות שלי אמרו לי להוריד פרופיל. הם אמרו לי לא לדבר בטלפון בחוץ. אני ערבייה, כן? אבל אני מחיפה. גם כשאני מדברת בערבית, יוצאות לי שתיים-שלוש מילים בעברית. כשהאירוע הזה קרה היו חששות, קצת פחדתי. אחד הדברים הטובים אולי הוא שכדורגל הנשים לא מפורסם כמו הגברים, כי אם זה היה מפורסם יכול להיות שכן הייתי מקבלת איומים".
פורסם לראשונה: 10:24, 23.04.24
