לפני ארבעה ימים, בהפסד למכבי חיפה, דור פרץ היה אולי השחקן הכי גרוע של מכבי ת"א במשחקה הכי פחות טוב העונה. כשמדובר בפרץ, מטובי השחקנים של הצהובים ב-2023/24, יכול להיות רק הסבר אחד לדעיכה שכזאת דווקא במשחק כל כך חשוב – עייפות. מאז חזרה ליגת העל לפעילות לפני כחודש וחצי, פרץ החמיץ 51 דקות ליגה בלבד. הוא נער הפוסטר של מדיניות ניהול הסגל הספרטנית של רובי קין. פעם הוחלף בדקה ה־78 מול סכנין, פעם נותר מחוץ להרכב באשדוד. גם אז, שולב בדקה ה־39, כי ככה זה – אתה יכול להוציא את פרץ מהמשחק, אבל אתה לא יכול להוציא את המשחק מפרץ.
אתמול היה דרוש שהשחקן הכי מותש של מכבי ת"א יבקיע צמד כדי שלא תפסיד לבני ריינה. אלו אדי הדלק האחרונים שלה, והם לא יכולים להרשות לעצמם לשמר אנרגיה – להפך, הם חייבים להאיץ את קצב הבעירה, אחרת יכבה הכל. צריך עוד מפרץ, עוד מזהבי, עוד מיוריס ואן אובריים שלא ישן כבר חודשיים. אתמול, המעט שנותר ממכבי ת"א המותשת התמעט עוד יותר.
באותו הזמן, בחיפה, האלופה שיחקה ג'אגלינג עם מכבי פ"ת, מעבירה אותה מיד ליד באגביות, בקלילות, עם עוד ועוד שער, ומדיניות חילופים מתירנית שנועדה לשמר כוחות עד כמה שאפשר במציאות של 20 משחקים בתשעה שבועות. בדיוק אז, כשהפער בין הנינוחות של חיפה לכבדות של מכבי ת"א לא יכול היה להיות גדול יותר, הגיעה הפציעה של מחמוד ג'אבר והזכירה עד כמה נזיל הוא העסק כולו בעונה משוגעת שכזאת, שמשוחקת בקצב שמקשה לשמור על פער שהיה כנראה ודאי ובלתי ניתן לערעור באחת רגילה. בתוך שבוע, מכבי חיפה צימקה פער שצריך לפעמים חודש כדי לסגור. ליגת העל הפכה מנסיעה במישור לרכבת הרים. תחזיקו חזק, זו רק ההתחלה.
שני הפרצופים של ירדן שועה
יש לירדן שועה יכולות, ואם הן לא רלוונטיות עבור חבריו לקבוצה – טוב, יש לו גם יכולות אחרות. העונה שעברה הבליטה את שועה כמוסר שלא היה כאן שנים. 16 הבישולים שלו ב־2022/23 הם הכי הרבה לעונה במילניום הנוכחי פרט ל־17 של גילי ורמוט ב־2009/10. היה למי למסור, ובכל הדרכים – גולר כמו יון ניקולאסקו שצריך את הכדור לרגל, וכדורגלן על גלגלים כמו דנילו אספרייה שיגיע לכל מסירה לשטח – אז שועה מסר.
השנה, מה לעשות, יש פחות למי למסור. פרד פריידיי הוא ניקולאסקו כמו שאופיר קריאף הוא עלי מוחמד. אם ישאלו אותם בביטוח לאומי "מה המקצוע?" התשובה תהיה זהה, אבל כאן הדמיון מסתיים. לפרטים נוספים: ההחמצות האיומות של פריידיי מול הפועל חדרה. מי שימסור לו – כאילו ידבר עם הקיר. ויש את טימוטי מוזי. הוא כל כך מהיר, שהוא מכבה את האור ומספיק להיכנס למיטה לפני שמחשיך, אבל הוא לא דנילו אספרייה. הוא מתגליות העונה, אבל עדיין לא שחקן של 17 גולים.
בית"ר ירושלים של העונה היא מה שקורה לכל קבוצה שמצליחה תחת בעלים מסוגו של ברק אברמוב. איתו יש שתי אפשרויות, שתיהן לא משהו – או להיכשל או להצליח.
מה רע בהצלחה? היא מביאה את אברמוב לנסות לשכפל העתקים זולים. הוא שואף להפוך את הדולר לשקל, את השקל לאגורות, עד שיגיע בתקווה לאמצעי התשלום הזעום ביותר, כזה שאי־אפשר לחלק בשניים. במקום להיבנות מההצלחה של העונה שעברה, בית"ר הנוכחית מנסה לחקות את הנוסחה באמצעות תחליפים זולים. מכניסים אחד חלוץ זר, זורקים אחד שחקן מהיר, מוסיפים שועה שמוסר להם, ומערבבים. מה לעשות, הפעם לא יצא אותו טעם.
את העונה שעברה שועה סיים עם שלושה שערים, כי היו שניים אחרים שכבשו 32. מה לעשות, יש מקסימום שערים שאפשר להבקיע, ולבית"ר לא היה צורך אמיתי בקונספט של שועה ככובש. למזלה, שועה הוא כדורגלן דו־פרצופי. הוא לא חד־גוני כמו, נאמר, דור מיכה, שאם בצד השני של המסירה שלו אין את ערן זהבי, הוא שימושי כמו פותחן בלי בקבוק.
לתוך הנשמה של שועה מודל 2023/24, שכבר כבש תשעה שערים בפחות מחצי עונה, התגלגלה מעט מן הרוח שעזבה את בית"ר עם ניקולאסקו ואספרייה. הוא הפונקציה שמאפשרת לאברמוב לשחק משחקי אלכימיה שכאלה, כי גם אם מסתבר שאין למי למסור, אז במקרה הכי גרוע שועה מבקיע כמו אלו שלהם מסר שנה קודם, ועל הדרך הוא בכל זאת מוצא את הדרך לבשל גם בלי מטבח – שלושה כאלה מול חדרה.
אין עוד אחד בליגת העל שחשוב לקבוצתו כמו ששועה חשוב לבית"ר הזו. גם לא זהבי. שועה כבש או בישל 15 מ־25 השערים של בית"ר העונה, זהבי – 13 מה־35 של מכבי ת"א. חמישה קנים מהשבעה של המנורה – שלו.
האגרטל של ברדה
לפני כשנתיים פיטרה אלונה ברקת את רוני לוי ומינתה במקומו את אליניב ברדה. לומר שזו הייתה הצלחה יהיה בגדר אנדרסטייטמנט. חצי העונה הראשונה של ברדה הניבה זכייה בגביע, ובשנייה הוא הצליח לתקוע את הפועל באר־שבע כטריז בין מכבי חיפה למכבי ת"א. הוא הצליח כשובר שגרה, כאנטיתזה לרוני לוי ומתוך הנוחות היחסית של מאמן מחליף, אבל גם כתזה עצמה, כמי שמתחיל את העונה עם כל האחריות שנלווית לקביעות.
אבל איך מגדירים הצלחה? אם היא נמדדת רק במתכות, אז 2021/22, שבסופה ניצחה באר־שבע בגמר הגביע, היא השיא של ברדה. אם היא נקבעת לפי הביצועים בליגה, אז העונה שעברה היא פאר היצירה שלו. הוא היה האחרון לאיים על ההגמוניה של מכבי חיפה והביא את באר־שבע למקום שגבוה יותר מהשווי האמיתי של שחקניה. אם הצלחה נמדדת לפי המרחק מהפסגה, אז באר־שבע של השנה, שרחוקה 12 נקודות מהמקום הראשון, היא לא משהו להכניס לקורות החיים. אבל אם היא נמדדת לפי המרחק מהנקודה הכי נמוכה, אז זו עבודת האימון הטובה ביותר של ברדה.
השנה וחצי הראשונות לא עימתו אותו עם משבר. השנה הסגל של באר־שבע דולל, שחקני מפתח נמכרו ולא הובא להם תחליף, זרים בעלויות גבוהות הוחלפו בישראלים ממעמד הביניים. מאירופה היא הודחה בשלב מוקדם מהצפוי, בגביע הטוטו חטפה עשרה שערים ממכבי ת"א ומכבי נתניה, בליגה השיגה שמונה נקודות מ־24 הראשונות – הכל יצר מסה שהחלה לסדוק אפילו את השריון הכפול של ברדה, שהיה לו מעטה הגנה של סנטימנטליות באר־שבעית מעורבת בלגיטימיות מקצועית אובייקטיבית.
ברדה הכיר באכזבה, התמודד עם התסכול, הודה בטעויות ומצא פתרון חדש. אסף את השברים והרכיב מחדש את האגרטל בעזרת חתיכות קטנות בהרבה מאלו שהיו שם לפני שהתנפץ. את השוער ששיחק העונה בליגת האלופות החליף שוער ששיחק בעונה שעברה בליגה הלאומית; את המגן הימני שהפך לכוכב בטורקיה החליף מישהו שבכלל הובא כדי להיות קשר אחורי; בחלק הקדמי כבר אין את רמזי ספורי, חלוץ פולני, קשר רומני וקשר רוסי – יש בוגר נוער, שחקן מקבוצה שירדה ללאומית, הכוכב לשעבר של הפועל ירושלים ומחליף נצחי ששודרג מהיעדר ברירה. ומאמן אחד, שחשוב עכשיו לבאר־שבע יותר מאי פעם.
פורסם לראשונה: 01:30, 15.01.24
