מרתק לעקוב אחרי ברק בכר בזמן משחק. לפעמים יותר ממה שבדשא. מתהלך ימינה, שמאלה. הראש מורכן. ידיים מאחורי הגב. ואז שלובות. הכתפיים מכווצות.
והמבט, המבט. מיוסר כזה. כאילו כל צרות העולם עליו. ההתחממות הגלובלית, צבי הים הנכחדים, הפועל חדרה. בא לך לגשת. להניח יד. לומר, אל תדאג. אולי תכף תשימו גול. זה יהיה נחמד, אתה תראה. הקהל ויענק'לה וכולם ישמחו. ובכלל תסתכל, בחוץ שמש וציפורים והכל.
הלוואי שאפשר היה למצוא מילים מנחמות כאלה אחרי הנוקאאוט מבאר־שבע השבוע. אחרי שחיפה ספרה שלוש חבטות משלושה משחקים בקרב הישיר על האליפות. זה לא אמור היה לקרות לה. לא השנה. בטח לא לבכר. ההוא עם הניסיון. ההוא שאוהב בטוח.
בכר זה לא מסאי דגו של השנה שעברה. מאמן שקיבל צ'אנס, ונתן צ'אנס כקונספט. ענאן חלאילי, סוף פודגוראנו, ליאור קאסה, עילי פיינגולד, עילאי חג'ג', שריף כיוף. שלושת האחרונים הם חלק מחיפה גם העונה, שלושת הראשונים נדדו לחו"ל. דור חדש קיבל דחיפה. בגזרת התכלס, לעומת זאת, חיפה רק דיגדגה. זה הספיק כדי שהניסוי יוכתר ככישלון. אם העונה שעברה צעקה מהפכה, זו הנוכחית הייתה אמורה לצעוק התפכחות. ובעיקר לצעוק בכר. מאמן מוכח שהולך על מוכח. ככל שהוא יכול כמובן. בגזרת הזרים, למשל, בטח העונה, אין ביטחון בכלום.
אם בשנה החולפת חלאילי, בעונתו הראשונה בבוגרים, ראה הכי הרבה דשא בחלק הקדמי – העונה זה דיא סבע שמבוגר ממנו ב-12 שנה. תוסיפו לזה שחלון הראווה של חיפה בסיבוב הראשון הוא הילדון מלא המרץ ההוא, נו, רפאלוב משהו, והבנתם הכל. להסתמך על בן 38, ככל שיהיה מופלא, והוא מופלא, זה לא דבר בריא. מצד שני, מול חוסר הניסיון של העונה שעברה עומדת הבשלות הנוכחית. כולל על הקווים. זה מסוג הדברים שאמורים היו לקבל ביטוי במאני־טיים, במשחקי עונה. רק שלבכר קרה הפוך. מול מאמנים פחות מנוסים ממנו.
מוקדם להסיק מזה. גם כי בכר זה בכר, אחד שמתקשה לחיות בשלום עם החסרונות שלו, וגם כי תכף ינואר ולחיפה אין ברירה אלא להעמיק. היא חייבת עוד מישהו שיביא מספרים מלבד סבע, רפאלוב ודין דוד; ובעיקר היא חייבת להביא את התחליף ההולם שאליו התחייבה כשפיירו עזב. החיסרון של החלוץ לא הורגש מרבית הזמן אבל צץ ברגעי האמת, כשחיפה התחננה לשובר שוויון, להלן שלושת משחקי העונה; ולא, מתיאס נהואל הוא לא כזה. לפחות לא ממה שראינו.
נגד מ.ס אשדוד, מה שיש לחיפה אמור להספיק. לכאורה, לכאורה. להמשך היא תהיה חייבת עוד כלים. בכל זאת, לטוב וכרגע בעיקר לרע, צפויים לה עוד תשעה משחקי עונה.
לא רק חיפה לא מנצחת את הגדולות. גם היריבה שלה הערב (שבת, 19:30) מ.ס אשדוד תסגור סיבוב די נרפה. את שלושת הניצחונות שלה השיגה נגד קטנות ממנה. האחרונה חדרה, ושתי העולות החדשות. קל לחרוץ שיש פה אחת עם רגשי נחיתות. אבל לא. הקבוצה של אלי לוי היא חבורה עם ריספקט. כזו שמזיעה על תיקו. מפסידה לרוב אבל לא נשברת.
לא תראו ממנה תבוסות משל הייתה מכבי פ"ת. כן תראו אותה עושה מהפך מול קריית שמונה, או חוזרת מפיגור שני שערים מול סכנין – בדיוק כמו שעשתה מול נתניה השבוע. במאגרי האופי יש לה מספיק חומר גלם מסוג עקשנות כדי להטריד את חיפה. ובעיקר את ההוא שגם ככה מסתובב על הקווים עם מבט מיוסר וידיים שלובות. הכתפיים מכווצות.
פורסם לראשונה: 01:30, 06.12.24
