יצא לכם בימים האחרונים לשזוף עיניים בטבלת הליגה הלאומית בכדורגל, כאילו בהתחלה שלה, הכי התחלה? תציצו רגע, אני פה, מחכה. שם, במקום הראשון, ממתינה לכם הפתעה. רומנטית כזאת, נוסטלגית, משנות ה־70 וה־80 וה־90. מהימים שבהם כדורגל עשו בתמימות. על פלטת שבת. או פתילייה. ואגדות כדורגל הרוויחו בכסף של מונופול. ונולדו ומתו במועדון שלהם. וקהילה שלמה, כולל הרב שלה, התאחדה סביב הקבוצה שלה.
גבירותיי ורבותיי, בולגרים ולא בולגרים, קומו, תנו בבורקיטס, תנו בכפיים, מכבי יפו חוזרת. או עושה צעדים עצבניים כדי לחזור. עם דגלי בולגריה ביציע, וקריאות "היידה בי, היידה בו", ודגל פריסה ענק עם דמותו של קיסר הכיסוחים בדימוס, מוצי ליאון (שהוסר במשחק האחרון מטעמי חשש למנחוס).
זו קבוצה שונה מזו המפוארת, לעיתים חסרת האחריות, שאוהדי הכדורגל בישראל הכירו עד התפרקותה בשנת 2000. זו שאיבדה את אצטדיון גאון. השבוע מלאו 15 שנה להקמתה של מכבי יפו מחדש, והפעלתה במתכונת של קבוצת אוהדים. כאלו שלוקחים אחריות, מנהלים את המועדון, ומממנים את פעילותו. בדומה להפועל ירושלים שנותנת בראש בליגת העל.
ועדיין יש דברים שלא משתנים. מכבי יפו המיתולוגית, זו ששיחקה 32 עונות בליגה הבכירה, הייתה אחת שגרמה לא מעט סבל לאוהדיה. בכל שנה הייתה ניצלת בדקה ה־97 מירידת ליגה. וגם הנוכחית, על אף המקום הראשון, גומרת על אלה שסביבה. חוצבת את דרכה. עוד גול בקצה הגליץ', ועוד ניצחון של דם, יזע ובזבוזי זמן. כל משחק צנתור. סביבי אוהדים שסיימו צבא, נראים בני 70.
תמונות יפואיות
קבלו תמונה מיום שישי האחרון: כדורגלני מכבי יפו יושבים, מזיעים, בשורה על הדשא. הרגע סיימו 2:3 מסויט על הפועל ר"ג אחרי שכבר הובילו 0:3. מולם המוני אוהדים עם דגלים וצעיפים. "היידה יפו", "יפו אימפריה", "הלבן עולה עולה", הם שרים. חוגגים. ובין לבין משתרבבים דברים אחרים. "מחלות לב עשיתם לנו, מחלות לב!", צועק להם האוהד אייל לזר. "צריך לשווק מינוי יפו עם מינוי לשח"ל", מציע האוהד דודי גרטי.
אז ככה נראית ההעפלה ההיסטורית לפסגה של מכבי יפו. ואם ירצו השם ואברמיקו בכר, הרב המיתולוגי המנוח של יפו, בסוף העונה קבוצת הבולגרים תעשה תיקון, ואחרי 23 שנה תחזור אל הבמה הראשית. קל, די ברור, זה לא יהיה. אבל אם זה יקרה, הכדורגל הישראלי יהיה הרבה יותר רומנטי. ומרגש. תתכוננו להרבה אוהדים עם שיער לבן.
