אלו הדקות האחרונות של המחצית השנייה במשחק בין קבוצת הכדורגל של עמותת "קהילת שבט הנובה" לקבוצת עמותת "אחים לחיים", ומאמן הנובה, גיא קמין, החליט שזה הזמן הנכון להעניק מנוחה לחי כהן, אחד משלישיית ההגנה של הקבוצה שכבר הוליכה בבטחה. לקמין היו חשובים בשלב הזה שני דברים: לשתף כמה שיותר שחקנים, ולשמור את כהן, שהתנשף בצאתו החוצה, למשחק המכריע מול שועלי כפר עזה.
פעם לא היו תופסים את כהן עם הלשון בחוץ, ויהי מה. בעברו היה אלוף ישראל בריצה ל־400 מטר משוכות, אבל בגיל 32 הכושר שלו יכול להיות טוב יותר. כיום הוא משמש כמנהל מחלקת האתלטיקה של מכבי ת"א, אבל לנהל אתלטים זה לא כמו להיות אתלט בעצמך. העבודה הקשה וההורות הטרייה צופפו את היומן של כהן עד כדי כך שכמעט אי־אפשר להכניס לתוכו סיכה שלא קשורה להחתלה או לניהולו של בלסינג אפריפה. ובכל זאת, אחת לשבוע, הוא מקפיד לפנות שעתיים כדי להיפגש עם שורדים נוספים ולשחק כדורגל. הוא תמיד אהב כדורגל, אבל עכשיו הוא לא סתם אוהב אותו – עכשיו הוא מציל אותו.
רק קבוצה אחת ניצחה אבל אף אחת לא הפסידה
(צילום: עוז מועלם)
מה שעבר על כהן בבוקר 7.10, עת בילה יחד עם מי שהיום היא אשתו במסיבה סמוך לרעים, לא שונה ממה שעבר על רבים שהיו שם. אלו רק הפרטים הקטנים שמבדילים בין סיפוריהם של 3,750 הניצולים, חוטי מזל דקים שמפרידים בינם לבין יותר ממאות הנרצחים באירוע. במקרה של כהן, מדובר בסרט מתח בהפקת החיים עצמם, שכלל מנוסה בג'יפ, פנצ'ר בגלגל, ג'ק שנשבר וחפירה בחול כדי להחליפו. גם אם ירצה, לא יצליח לשכוח. אחת לתקופה הוא מחליף את הגלגל הזה מחדש.
"הכדורגל הוא סימן לנורמליות", מספר עידן ברמן, שאחיו זיו וגלי חטופים בעזה. "מוציא אותך מכל השיט שאתה חווה ביומיום. אין לי ברירה אלא לשמור על אופטימיות. אם לא תחייך פעם ביום, תשקע בדיכאון שקשה לצאת ממנו"
"אני אחרי יותר משנה של טיפולים, התמודדות מתמשכת", הוא אומר בקוצר נשימה, ונדמה לרגע כמו כדורגלן מקצועי בעמדת הראיונות בסופו של משחק גדול. "לא היה לי קשר לקהילת הנובה לפני השבת הארורה. אני לא מהעולם הזה, אבל אחרי האסון הבנו את החשיבות של יצירת שייכות, גם באמצעות הספורט. פעם בשבוע אנחנו מתאמנים, כל הקבוצה הם שורדים כמוך. העיניים אותן עיניים, הקולות אותם קולות. יש הבנה עיוורת. כיום מצבי הוא חד־משמעית טוב יותר. מהרגע שהילד נולד אני עסוק בדברים אחרים, וגם הזמן עושה את שלו, אבל זה תמיד יהיה שם וזה גם מה שאנחנו מלמדים את עצמנו להבין. זה יכול לתקוף אותך פתאום בחדר כושר, אפילו כשאתה ממתין בין סט לסט – התקפי חרדה, התקפי זעם, דברים שלמדתי להתמודד איתם לראשונה בגיל 32".
ספורט הוא הפסיכולוג הכי טוב עבורי", מסכים גם פז עמר (26), אחד ממארגני הפסטיבל ומנהל תחום הספורט בעמותה. "אלה אנשים שלא יצאו מהבתים, ומהרגע שנפתחה הקבוצה אנחנו מצרפים עוד ועוד אנשים". גם אוהדים יש לקבוצת הנובה. שעונים על הגדר מאחורי השער שאליו תקפה הקבוצה במשחק הראשון, הם שרים את הגרסאות שלהם ללחנים מוכרים מיציעי ליגת העל. אפילו רימון עשן היה שם.
משמעויות חדשות לכדורגל
בשבוע שעבר הגיעו כהן וחבריו למגרש הכדורגל הסינתטי במזרח ראשל"צ לטורניר מיוחד בהשתתפות ארבע קבוצות, שסיפורן הוא סיפורה של ישראל החל מ־7.10 של השנה שעברה. לצד קבוצת עמותת הנובה היו שם קבוצת שועלי כפר עזה, שאיבדה שלושה מחבריה ושניים אחרים עדיין חטופים בעזה; קבוצת מפונים מהיישוב שלומי, שהופיעה לזכרו של סמל דולב חיים מלכה ז"ל, לוחם בגדוד 450 של חטיבת ביסל"ח שנפל בקרב בדרום הרצועה; והקבוצה של "אחים לחיים", שמסייעת לחיילי צה"ל שנפצעו בקרבות. לחלקם, כמו לשוער העבר אושרי לוי שהיה חלק מהקבוצה של שלומי, קשר ישיר לכדורגל. לאחרים משמש הדשא מקום מפלט מהטרגדיה. או שהם אהבו את המשחק קודם וכעת מצאו בו משמעויות חדשות, או שלמדו להכיר אותו מאפס. כוחו המרפא של המשחק, שלעיתים מדובר עליו כמליצה, הוא במקרה שלהם אמת לאמיתה.
עידן ברמן (33) הוא משחקניה הוותיקים של כפר עזה. הוא כל כך אוהב כדורגל, שהוא לא יכול לשחק – כמו כדורגלן אמיתי הוא קרע את הרצועה הצולבת לפני שלושה חודשים. במקום להעביר פסים עם עידו ויונתן שמריז, אחיו של החטוף אלון ז"ל שנהרג בשוגג על ידי חיילי צה"ל לאחר שנמלט משוביו בעזה, הוא מהלך מחוץ לקווים ומחלק הוראות לקבוצה שהיא שם דבר בפלנטת הכדורגל של שער הנגב.
בחצי השנה שלאחר השבת ההיא הם שיחקו באופן כמעט בלתי פוסק. מאז חלה ירידה קלה בפעילות, אבל גם זה לא הספיק כדי לעמעם את האוריינטציה דמוית המקצוענות שלהם. מספרים על שועלי כפר עזה שהם מכבי ת"א של העוטף, סטיגמה שמעוררת תגובה אלרגית בקרב אוהדי הפועל שבהם, אבל מאומצת בגאווה על ידי ברמן. שני אחיו, זיו וגלי, עדיין חטופים בעזה. שוער הקבוצה, נטע אפשטיין ז"ל, נהרג כאשר קפץ על רימון כדי להגן על ארוסתו. שני שחקנים נוספים, יובל סלומון וטל איילון ז"ל, נרצחו גם הם. "הכדורגל הוא סימן לנורמליות", הוא מספר. "מוציא אותך מכל השיט שאתה חווה ביומיום. אין לי ברירה אלא לשמור על אופטימיות. אם לא תחייך פעם ביום, תשקע בדיכאון שקשה מאוד לצאת ממנו. לכן הניסיון הוא למלא את היום בדברים חיוביים גם כשאתה לבד, ובטח כשאתה עם החברים".
יש רק מנצחים
לפחות להבנתם של שחקני כפר עזה, הטורניר אמור להתקיים בשיטת ליגה, אבל על כך עוד בהמשך. בתחילת הדרך, לפני משחקם הראשון מול "אחים לחיים", כינס עידו שמריז את השחקנים והעביר דגשים טקטיים. "מגן שמאלי תוקף, מגן ימני משמש כבלם", הסביר לחבריו לקבוצה, שהתגודדו סביבו משל מדובר באספה לפני משחק של מכבי ת"א מול מכבי חיפה. הניואנסים המקצועיים הללו הם שמבדילים בין כפר עזה, קבוצת כדורגל שתופסת את עצמה ברצינות תהומית, לבין הקבוצות האחרות. הם מכירים בעל פה כל תנועה של כל אחד, ויש להם מאמן של ממש – ינאי קציר. מפוני שלומי ו"אחים לחיים" הם אסופה מקרית יותר של שחקנים. פרט לשותפות גורל וגיאוגרפיה, ולפחות מבחינה כדורגלנית, כל מה שמחבר ביניהם הן חולצות זהות.
העליונות המקצועית של כפר עזה התעכבה מלהתבטא מול "אחים לחיים". משחק הקרבה של האחרונים, כמתבקש, הצליח לעכב את הדין אבל לא למנוע אותו לחלוטין. בסופו של דבר מצאה הגבהה רכה את ראשו של עדי כהן, שנגח מקרוב את השער הראשון של שועלי כפר עזה. בהמשך תגיע גם בעיטה לחיבורים של אמיר רייס, "מתאזרח" במונחי הקבוצה היות שהתחתן עם בת קיבוץ. המשחק מול שלומי נגמר ב־2:3 לשועלים, תוצאה צמודה אך מעט משקרת. אחרי שהוליכו 0:3 הורידו מעט את הרגל מהגז, אבל לא מספיק בשביל לאבד שליטה. שני הניצחונות, וארבע הנקודות שצברה הנובה בשני המשחקים שלה, ניתבו את הטורניר למשחק מכריע בין השתיים. לתחושתם של השועלים, תיקו יספיק, אך היכן שיש כדורגל יש גם קלישאות כדורגל. "אי־אפשר לשחק על תיקו, אתה בסוף מפסיד", העיד קציר.
מצויד בעבודת סקאוטינג מקדימה, הנחה קציר את שחקניו לפקוח עין על מספר 8, הטוב בשחקני הנובה. אם הייתה להם סיבה לדאגה, היא נעלמה מהר. 0:3 מהדהד סידר להם ניצחון שלישי וזכייה בטורניר שהוא אמנם הרבה מעבר לספורט, אבל גם קצת ספורט, והיכן שיש משחק חשוב גם לנצח. "זה לא עוד טורניר רגיל", אומר עידו שמריז. "בניגוד למקומות אחרים, שם אתה פוגש אנשים שלא בהכרח עברו את מה שעברת, כאן לכולם יש טראומה משותפת". הם חזרו לספסל ומיהרו לעבור לאזרחי בזמן שהכרוז של הערב בישר להם שחלה אי־הבנה, וזהות האלופה תוכרע במשחק גמר בינם לבין שלומי, שהקדימו את נובה בזכות הפרש שערים. בחוסר חשק מסוים, ובאכזבה לא מוסתרת מכך שיצטרכו לנצח שוב כדי לזכות בטורניר שבו כבר ניצחו בכל משחקיהם, ניאותו לבסוף לעלות על א' ולהתייצב למשחק נוסף.
או אז, בדיוק בזמן שקציר הקריא את ההרכב, כבו לפתע האורות. השעה, מה לעשות, 22:00, וחוק עזר עירוני כלשהו, או מעשה שובבות של בעל עניין, מנע משלומי את האפשרות לזכות בכל זאת בגביע. זאת אומרת, בגביע הגדול מכולם. לכל קבוצה הוענק גביע, בגדלים שונים, מותאם למקום שבו סיימו את הטורניר. אחרי שהפנסים נדלקו וכבו עוד מספר פעמים, הוחלט לסיים את הטורניר ולנצל כל רגע נדיר של תאורה כדי לקיים את טקס הסיום שבמסגרתו, לצד הגביעים, חולקו גם שרשראות דמויות דסקית לכל המשתתפים.
"הגעתי מהלחימה בלבנון כדי להשתתף", אמר אחד משחקני "אחים לחיים", שהפסידה בכל משחקיה, וזכה למחיאות כפיים חזקות יותר מאלו שקיבלו את פניהם של המנצחים. זה היה טורניר מיוחד שבו רק קבוצה אחת ניצחה, אבל אף אחד לא הפסיד.
