חמישה ימים אחרי פתיחת קמפיין מוקדמות יורו 2024, מצ"ב המצב: 1:1 ביתי מאכזב נגד קוסובו (נבחרת שישראל הייתה צריכה לנצח) ותבוסה 3:0 שלשום בשווייץ. שורה תחתונה: פתיחת קמפיין צולעת, בלשון המעטה. במיוחד אחרי ההצהרות של אנשי הנבחרת, שהבטיחו שהנה הפעם זה קורה. נכון, מוקדם מדי להספיד, לנבחרת מצפה עדיין דרך ארוכה, אבל כרגע נראה שזו לא הדרך הנכונה לסיים את המסע הזה עם הראש למעלה.
ההפסד בשווייץ אמנם היה צפוי, אבל חוסר האונים והיכולת המעליבה – בעיקר במחצית השנייה – נתנו תחושה שהנבחרת הגיעה לקמפיין הזה לא מוכנה. יש זמן לתקן, עד יוני, אז ישראל תפגוש את אנדורה ובלארוס. המטרה מראש הייתה לסיים במקום השני, והיא תילחם עליו עם נבחרות ברמה שלה: קוסובו שטרפה את הקלפים עם התיקו הביתי נגד אנדורה, ורומניה שאמנם מושלמת, אבל ניצחה את שתי היריבות החלשות בבית. הכל פתוח בתחרות המשולשת על הכרטיס ליורו. פחות משש נקודות בשני המשחקים ביוני, ואפשר יהיה להתחיל לסכם סופית.
החגים הגיעו בזמן ליוסי בניון ואלון חזן, זמן טוב לחשב מסלול מחדש ולהגיע בראש אחר לקיץ. ויש מה לתקן. עד אז, קבלו כמה תובנות מהפתיחה.
לא רואים כוכבים: מנור סולומון הפך למדורת השבט הלאומית. הוא הגיע בכושר מטורף מהפרמייר־ליג, והציפיות היו בשמיים. חמישה שערים ברציפות באנגליה. חלום. אבל איפה מנור של הליגה האנגלית ואיפה מנור של ישראל. מול קוסובו הוא עוד ניסה, נגד שווייץ הוא כבר נעלם. אולי המשקל שהונח על כתפיו היה גדול מדי ומלחיץ. נעבור לאלי דסה, מי שהיה שובר השוויון בליגת האומות עם משחק הגנה יוצא דופן וסרט הקפטן על הזרוע, והציג גם הוא שני משחקים חלשים במיוחד – שער עצמי נגד קוסובו ואחריות לספיגת השער הראשון מול שווייץ.
דרוש מנהיג: המבוגר האחראי בנבחרת ישראל מגיע בכלל מפורטוגל, אנטיתזה להצערת הסגל, וקוראים לו מיגל ויטור. הקפטן של הפועל באר־שבע, המועדון ששלח גם את השוער עומרי גלזר, שהיה מהיציבים בנבחרת. תנועות הייאוש שלו כמעט בכל מהלך של החבר'ה הצעירים לצידו בהגנה, שהפכה לגבינה שוויצרית, אומרות הכל. רק במזל הנבחרת לא ספגה שם יותר משלושה שערים. ויטור הוא גם המנהיג הטבעי ביותר של הנבחרת, אחרי הפרישה של ביברס נאתכו והעזיבה של ערן זהבי, אבל באף שלב במהלך שני המשחקים, כשהיה צריך להרים את החברים מסביב, להלהיב או לתת בראש בחדר ההלבשה, לא היה מישהו שייקח את המנהיגות, אספקט שהיה חסר מאוד.
שאלה של דור: ההשתלבות המהירה של אוסקר גלוך במכבי ת"א, המעבר המדובר שלו לזלצבורג תמורת שבעה מיליון יורו וכניסתו להרכב של האלופה האוסטרית, גרמו לציפייה שהאס החדש בכחול־לבן יגיע לקמפיין הבוגרים הראשון שלו, יטרוף את הדשא ויעשה את ההבדל – אבל זה לא קרה. כנראה שזה עדיין גדול עליו. בשווייץ החליט חזן להמר על צעיר אחר עם אוריינטציה הגנתית יותר, מחמוד ג'אבר, וגם הוא לא עמד בציפיות. דורון ליידנר, המגן של אוסטריה וינה, אמנם פוטנציאל גדול שהציג מחציות ראשונות מצוינות, אבל אז דעך. הבעיה מבחינתו היא בעיקר במשחק ההגנה.
הניסיון להצעיר את הנבחרת מבורך, אבל הוא צריך להיעשות בהדרגה ועם אסטרטגיה ברורה ומפוכחת. קחו למשל את רז שלמה, ש"תרם" שתי טעויות גדולות – נגד קוסובו זה עלה בשער עצמי, ובשווייץ הוא סידר לנואה אוקפור מפגש עם גלזר, שהסתיים במזל בבעיטה לשמיים. גם הכניסה של חמודי כנעאן נגד קוסובו מוכיחה שצעירים צריך לדעת לשלב בחוכמה, וכי מוקדמות היורו הן לא הפורמט לעשות ניסיונות ולקחת הימורים.
המספרים מדברים: כדורגל בנוי על מספרים, סטטיסטיקות שנבנות עם השנים, וגם כלפיהן צריכה להיות מחשבה בבניית סגל והרכב. בניון וחזן בחרו לזמן רק שני חלוצים טבעיים, ולא למשל את דין דוד ממכבי חיפה. שון וייסמן, שנמצא בנסיגה ולא מצליח גם בגרנדה מליגת המשנה בספרד, כבש עד כה רק ארבעה שערים במדים הלאומיים. לתאי בריבו יש עונת כיבושים טובה יותר בקבוצה תחתית באוסטריה, עם תריסר שערים, אבל בנבחרת יש לו רק שלושה. לדולב חזיזה, שפתח בשני המשחקים, אין שערים בנבחרת ולסולומון שישה בלבד עד כה. גם אם ליאל עבדה היה כשיר, יש לו רק שער אחד בנבחרת. כלומר, הפוטנציאל ההתקפי בסגל של שני המשחקים האחרונים עמד על 14 שערים, כשרק לערן זהבי יש 33 שערים, יותר מפי שניים מכולם יחד. המאמנים של היריבות למדו לסגור את סולומון ולתקוע את ההתקפה הישראלית לגמרי.
זה הזמן לפשרה: עקרונות זה דבר חשוב וגם השוויוניות משמעותית, אבל לפעמים כדאי להשהות אותם לטובת הכדורגל הישראלי, גם אם זה לפעמים מרגיש כמו כניעה. יש פה בסופו של דבר מטרה שנמצאת בהישג יד. זהבי הוא הסקורר הגדול של נבחרת ישראל בכל הזמנים, יש לו העונה 16 שערים בליגת העל וגם אינטואיציות ויכולות טובות יותר מלכל חלוץ אחר בסגל. בניון וחזן צריכים לשבת בינם לבין עצמם ולחשוב שוב. את אותו דבר צריך לעשות גם זהבי.
בסופו של דבר הסתכלו על התמונה וקבלו חומר למחשבה: חמישה שחקני הרכב – לפחות שלושה מהם רלוונטיים – לא נמצאים בנבחרת (כל אחד מסיבותיו שלו) אף שיכלו לסייע לה להגיע ליורו בגרמניה: זהבי, דיא סבע, מוחמד אבו־פאני, מונס דאבור ועומר אצילי.
