הרעיון התבשל כבר כמה חודשים. זה החל בפנטזיה אחרי שהטורניר הועבר לארגנטינה אהובתי, ולאט לאט הבשיל עד שנפלה ההחלטה - אם נבחרת הנוער עוברת את שלב הבתים של המונדיאליטו אני לוקח חופשה של כמה ימים מהעיסוקים במקסיקו (שם אני מתגורר בשנים האחרונות) וטס למנדוסה.
נבחרת הנוער במונדיאליטו - כתבות נוספות
"בכל זאת, זו רק נבחרת הנוער", הייתה אחת התגובות שקיבלתי מחבר יקר. אז לא, מבחינתי זה הרבה יותר. עוד מטורניר היורו בשנה שעברה היה קל להתחבר לחבורה המופלאה של אופיר חיים והרצון לחוות מקרוב את הסיפור ההיסטורי הזה היה שווה מהלך "אמיץ" שכזה. ותודה כמובן לעומר סניור והשער בתוספת הזמן מול יפן.
הרצתי לא מעט תסריטים לפני היציאה למסע הקצר הזה, מה שלא היה בתוכניות זו התחושה של לשמוע את "התקווה" ולהניף את דגל ישראל באצטדיון. ברזומה שלי יש עשרות אם לא מאות משחקי נבחרת בארץ, מעולם לא חוויתי הרגשה קרובה לאותם הרגעים. שם כבר הבנתי שהכל היה שווה.
חבר שמתגורר בסנטיאגו הסמוכה הצטרף אליי ויחד איתו (ועם קומץ ישראלים ויהודים מארגנטינה) מהר מאוד הצלחנו להדביק את הארגנטינאים בטירוף שלנו. חגיגה ישראלית-ארגנטינאית ביציעים במנדוסה, מי היה מאמין?!
ואם הזכרתי אמונה, אי אפשר שלא להתאהב בחבורה הזו בכחול-לבן ובעוצמות שהיא מייצרת. אני מנסה להזכיר לעצמי שמדובר בשחקנים צעירים, רובם עוד לא חגגו 20, אבל תחת חסותו של אופיר חיים המרגש הם הצליחו לייצר משהו שיש בו הרבה יותר מכדורגל. משיחה עם כל מי שהיה באצטדיון, כולם ללא יוצא מן הכלל הרגיש שהגול הזה יגיע עוד לפני סיום 90 הדקות. מעין תחושה מיסטית שריחפה במנדוסה שגם הפעם יקרה פה הנס. והוא קרה, כמה כיף שהוא קרה!
עכשיו הפנים למשחק הערב מול ברזיל. מי ייתן שגם הפעם נרים כוסית נוספת לכבודם ונתכנן את הנסיעה לבואנוס איירס.