בסוף, מתברר, שאוהדי הכדורגל שוב במקום האחרון. אחרי המועדונים, אחרי השחקנים, אחרי הטוטו, אחרי הכל.
כי אתמול ליגת העל חזרה, אבל אלו שלמענם התכנסנו, אלו שזקוקים לקצת אוויר, אלו ששילמו עליו במיטב כספם, נשארו מחוץ לאירוע. יש נטייה להקל ראש באוהד כדורגל שקונה כרטיס, מינוי, ולא מקבל תמורה. גם כי היחס לאוהד בישראל הוא ברצפה, פלוס בעיטה. ובעיקר כי לא מדובר ביחסי צרכן־ספק רגילים. זה לא שעשית מינוי לחדר כושר ואתה מבקש תקפיאו לי. מעורב פה רגש ברמות הכי עמוקות. רגש שאי־אפשר להקפיא.
אוהד ממוצע לא יפנה למועצה להגנת הצרכן נגד הקבוצה שלו, וכנראה גם לא יתבע. הוא יתבייש לעשות את זה. הלב הכחול או האדום או הצהוב שלו לא ירשה לגרום נזק. במיוחד בימים כואבים כל כך. לריב עם הקבוצה שלך? היא הרי אחד הדברים היפים האחרונים שנשארו לך.
ובכדורגל קצת מנצלים את זה. כלומר יותר מקצת. חוץ מהפועל ת"א, שהוציאה הודעה לאוהדים עם מתווה פתרון אפשרי, כל השאר השאירו את רבבות האוהדים הנאמנים שלה, אלה שמממנים ומהווים זכות לקיומה – אי שם באפלה. האמת, למה שיתאמצו ויסבירו? איפשהו, מאיזשהו מקום שמעתם צעקה – לא חוזרים לשחק לפני שמוצאים פתרון לאוהדים הרבים שקנו מינויים?
וזה לא שאי־אפשר להבין את מצוקת המועדונים. אלו שאמורים לשרוד את הימים האלה בתוך כאוס לאומי, רק שבאיזשהו מקום שוכחים מאלו שכבר שילמו מראש ומחכים. וזה מתסכל. היחס לאוהדים כאל מובן מאליו מתסכל. כי בסוף, כבר אמרנו, כדורגל זה רגש. ורגש הולך לשני הכיוונים. אתה נותן מהנשמה, ומצפה בחזרה. או לפחות למינימום יחס.
ראוי היה לומר לנו: אנחנו זוכרים, מעריכים, קניתם מינוי, התחייבתם לקבוצה. גם אנחנו מחויבים. בקרוב נציע פתרון. ובלי קשר, שקט לנו מדי, אתם חסרים. זה לא קרה
וזה מתסכל כי זה לא מינוי לקאמרי, שאתה אומר, שיעשו את ההצגה בלעדיי. רק תקליטו לי את הכפיים בסוף.
וזה מתסכל כי לפני שעשית מינוי, נציג המועדון ידע להתקשר ולהיות נחמד, לומר לך "תודה, ניפגש ביציע", כאלה.
וזה מתסכל, כי מנצלים באיזשהו מקום את האהבה הגדולה שלך, את זו שאין לך אפשרות להחליף. ועל הדרך עוד קצת מרחיקים אותך. וזה מתסכל, כי בחלק מהקבוצות, למשל קבוצות אוהדים, כמו מכבי יפו שלי, זה אפילו מעבר לסתם מינוי. משלמים הרבה יותר בשביל לשבת בבית בלי הסבר, בלי יחס, בלי מתווה. עם אחלה מינוי לממ"ד.
קבוצות יקרות, רוצות לשמוע את האמת? כדורגל הוא לא הדבר שהכי חסר לנו בימים הללו. מה שחסר זה הקרבה, החברים ליציע, המחוות האנושיות.
אלו ימים כאלה, של מחוות אנושיות. ראוי היה לומר לנו האוהדים: אנחנו זוכרים, מעריכים, קניתם מינוי, התחייבתם לקבוצה. גם אנחנו מחויבים. בקרוב נציע פתרון. ובלי קשר, אוהדים אהובים, שקט לנו מדי, אתם חסרים.
התמונה האמיתית
בשבוע שעבר, לפני המשחק של נס־ציונה נגד בני־יהודה, נערך טקס שובר לב לזכרה של שקד חבני ז"ל, שנרצחה במסיבה ברעים. כל שחקני נס־ציונה עמדו שם, עם חולצה שעליה תמונתה של שקד, ואבא שלה, יוסי, פעם כדורגלן מדהים בסקציה והיום מאמן במחלקה, עבר בין השחקנים, ישראלים, זרים, יריבים, לחץ יד לכולם. מהיכרות עם יוסי, אני יודע כמה זה נגע בו. זה היה עצוב ומרגש כל כך. בעיקר כשאתה יודע שזה טקס אחד בתוך אינספור טקסים ומחוות שהפכו לאחרונה לחלק בלתי נפרד מהכדורגל שלנו.
צריך להיות הוגן ולומר: קצת הרבה נתקענו מעבר למתבקש על עניין השלט של שחקני מכבי חיפה. נתקענו כי מה שתופס אותנו בסוף זו תמונה. וכאן, הוויז'ואל, כדורגלנים זרים שלא מניחים ידיים על שלט, היה כל כך חזק. רק שהוא לא משקף את מלוא התמונה. והמציאות היא כדורגל ישראלי שנרתם למאמץ הלאומי באופן הכי מלא שיש. משחקנים שמסתובבים בין פצועים בבית חולים, ועד מחוות מרגשות על המגרש, כולל שמות יישובי העוטף המותקפים על גב שחקני הפועל אתמול; ואפילו ערן זהבי אחד שרץ לחגוג מול יציע איסלנדי פרו־פלסטיני. גם לזה יש ערך בימים כאלה.
