הלו, מספר תשע על הגב. כן, נסיך, אתה. בוא, בוא רגע. תגיד, לא נעלת במקרה נעליים הפוכות? לא? להיט אתה. תראה שנייה את הגרביים, יש מגיני עצם מתחת? אש. רגע, מה זה הכתם עמבה על החולצה. עזוב, לא משנה. שומע דקה? יש לנו דיבור. לאן אתה ממהר, יש לך שש בש עם רמזי ספורי?
בכל מקרה, בגלל שנפתחת עונה, ובכל זאת, כדורגל זה המקצוע שלך, ונהוג שמכבדים את משלח היד, ככה זה בעולם, לא אני המצאתי - אסטרונאוטים, מלצרים, מצילים בבריכה של הקטנים - חשבתי שנשוחח רגע.
3 צפייה בגלריה
ככה, למשל, לא מכבדים את המקצוע. קטטת הענק בטרנר, בסיום משחק העונה בחודש מאי
(צילום: עוז מועלם)
מאיפה מתחילים, אתה שואל? מהכי התחלה. בראשית ברא אלוהים את עיגול האמצע ואת דגל הקרן ואת הסטופקס. אחר כך הוסיף את הפירוטכניקה. יציע מלא קליפות, שירים גזעניים, אבוקות, חזיזים. ואז, או אולי קודם, שיהיה בריא האלוהים שלנו, הוא ברא כל מיני פיתויים. קזינואים, פלייסטיישנים, לאפות, עם צנובר, בלי, טיקטוקים, בורגסים, מסיבות, מועדונים, התערבויות, הימורים לא חוקיים, טינופים על מאמנים, התנגחות בשופטים, בקוונים, קלקרים שמתלבשים על הרגל בדיוק כשאתה יורד עצבני מחילוף.
הלו, תשע, שלא יהיו טעויות. לכבד לא אומר להימנע מהרשימה שנתתי פה הרגע. כלומר לא רק. לכבד זה 90 מיליון דברים. ומול אינספור גורמים. לכבד זה למשל מול היריב. זה לשמור על הבריאות והמקצוע שלו. זה לעשות הכל מולו כדי לנצח, ברור, אבל מתוך רספקט. אם הקהל שלך מנאץ אותו, בטח בקטע גזעני, לא לעמוד מנגד. אתה לא ניצב.
לכבד זה למשל מול האוהדים. קשישים, הורים, ילדות, ילדים. כאלה שהסמל שעל החזה שלך הוא כל עולמם. ושעבורם אתה הרבה יותר מכדורגלן. אז זה לכבד את המורשת שלהם. את התקוות שלהם. את החלומות שלהם. את העובדה שנושאים אליך מבטים. ועוקבים בעיניים מצפות אחרי כל תנועה שלך. ובודקים לא רק כמה אתה כדורגלן, אלא גם כמה אתה אדם. אל תאכזב אותם בקטע הזה. אני מתחנן אליך, אל תאכזב.
3 צפייה בגלריה
לפעמים אפשר ללמוד מצעירים. נבחרת הנוער במונדיאליטו
( Buda Mendes/FIFA via Getty Images)
לכבד זה גם מול המשחק, זה שנחשב ליפה בעולם. מול הכללים שלו, אלה שכתובים ואלה שלא כתובים בשום מקום, אבל כל סבתא אוהדת ליברפול מכירה. זה לרצות לנצח בכל מחיר, גם אם הנבחרת המאוחדת של ריאל מדריד וברצלונה מולך; זה לנסות לתקוף, גם אם הרחיקו לך שלושה שחקנים; זה להשתדל שלא ירחיקו לך שלושה שחקנים; זה לשחק הוגן, בלי להעיף כדורים לכל מיני ואדיות; זה להחזיר כדור ליריב, אם הספורטיביות מחייבת, גם אם אתה בפיגור; זה לזכור שכדורגל הוא משחק קבוצתי. זה לזכור את הגול של רונאלדו במונדיאל האחרון, כלומר את הכאילו־גול, כשנגח עם שערה ורץ לקהל על חשבון חבר לקבוצה. לכבד זה לא להיות רונאלדו.
זכית, תעריך
ולכבד זה עוד משהו. אתה עדיין איתי, מספר תשע? אני רואה שקצת איבדת סבלנות. אתה מתעסק לי באינסטגרם וכאלה. אבל עוד דקה. תן לי לומר עכשיו משהו מהלב.
אם לזכור משהו מכל החפירה, אז זה את הדבר הבא: הכי חשוב זה לכבד את עצמך. קיבלת מתנה מדהימה. אתה מתפרנס, וכנראה יפה, ממשהו שאתה אוהב. אתה אשכרה מקבל כסף על משחק. נכון, אתה עובד קשה מאוד, ומקריב את הגוף, ברור, ועדיין - לא כל אחד זוכה לכזו הגשמה. ועוד כזו שבאה עם הזדמנות להשפיע, גם מחוץ למגרש, על מי שסביבך.
תעריך. תכבד. ותבין: הרגעים האלה קצובים. קריירה של כדורגלן מוגבלת. ולא יהיה זמן אחר, מלבד אותן שנים מתעתעות. ככה שזו לא רשות, חובתך להפיק את המרב מעצמך. מהמתנה שקיבלת.
לכבד את עצמך זה להגיע למועדון נידח, בשלהי הקריירה, אחרי שהיית על גג העולם, על גג המונדיאל, ובכל זאת להפוך עולמות כדי להפוך אותו לגדול. בדיוק כמו מסי במיאמי. לכבד זה להיות מסי.
לא הבנתי, מספר תשע, דבר ברור. אתה לועס תוך כדי שאני מדבר? אה, איך תדע לעשות את כל אלה?
זה לא פשוט, מסכים, וצריך לטרוח גם מחוץ לדשא, אבל הנה דוגמה מעולה. על נבחרת הנוער של ישראל שמעת? כן, בדיוק, זו של אופיר חיים. והמונדיאליטו. עזוב את הניצחונות, ההישגים. תחשוב על המסביב. הרוח, הנחישות, המקצוענות, הספורטיביות, האמונה, הדרך שבה שיחקו, הכבוד לעצמם, לנו. מתברר שלפעמים אפשר ללמוד מצעירים.
הלו, תשע, מה קמת? לאן אתה הולך? לא הבנתי, פתאום בא לך לרוץ עם משקולות בים?
וגם: לא תימנע מחגיגה אחרי גול נגד האקסית. בוא, שיחקת שם בקושי חודשיים
פורסם לראשונה: 07:25, 24.08.23
