אפשר בקלות למצוא תריסר סיבות מוצדקות למשחק החלש ולהפסד של נבחרת ישראל אתמול (ראשון) בקוסובו. ההחלטה הטקטית לעלות עם שחקנים יותר טכניים מאשר לוחמים וסילונים, שחקנים שהיו מסתדרים טוב יותר עם מרעה הפרות שעליו שוחק אתמול המשחק, ההחלטה להעלות את ערן זהבי שלא שיחק שבועות ולהשאיר אותו על המגרש תשעים דקות, או ההחלטה לפתוח עם שגיב יחזקאל, שהתלונן על כאבים לאחר מתיחה בשריר בגבו ממש לפני המשחק, קיבל זריקה, אבל נפצע במהירות ואילץ את חזן לערוך חילוף מהיר.
אבל האמת היא שאין שום תירוצים. מהיציע היה ברור שהפער בין כמה שהשחקנים רצו לנצח את המשחק בשבילם, בשביל צוות האימון, משפחותיהם והמדינה כולה, לבין היכולת הפסיכולוגית שלהם ליישם את הרצון הזה, היה בלתי ניתן לגישור.
שחקנים שמייצגים ועברו טראומה לאומית, הופרדו ממשפחותיהם כשהמלחמה עדיין בוערת, ארבעה משחקים מכריעים בעשרה ימים, הקפדה בטחונית מטורפת שאסרה מהם לצאת מהמלון במשך כל השהות בקוסובו, ההקדשה לילד חטוף בן שמונה שחולצתו נתלתה בחדר ההלבשה בין החולצות של הקפטן דסה לזהבי, שריקות הבוז בהמנון כשהם עומדים ודומעים וידיהם מסמנות לב שבור.
אם חושבים על זה קצת, הנבחרת צריכה לקבל עיטור חוסן על זה שבכלל הגיעה לפרישטינה. על כך ששיחקה ונלחמה. הדרישה מהם למשחק טוב או ניצחון, כשהרגליים שלהם והראש שלהם נמצאים בשתי יבשות אחרות, היא דרישה כמעט בלתי הגיונית.
אלון חזן, כהרגלו, התנער מכל תירוץ לתוצאה וליכולת. "לא חושב שעשיתי טעות מבחינת ההרכב ושיטת המשחק", אמר במסיבת העיתונאים לאחר המשחק, "עלינו במטרה לנצח לפי התנאים שלנו ולפי שיטת המשחק שאנחנו משחקים בה. כשראינו שזה לא עובד בחצי הראשון וכשנקלענו לפיגור בשלהי המחצית, החלטנו להמר, לעשות חילופים, ולעלות עם יותר שחקנים בחלק הקדמי. זה חשף אותנו להתקפות נגד מהירות של קוסובו, ולשמחתי לא ספגנו, אבל לצערי גם לא כבשנו".
המאמן הלאומי המשיך: "כמובן שאחוזי הסיכויים שלנו לעלות היו טובים יותר עם תוצאה אחרת היום, אבל זה עדיין תלוי בנו והסיכוי עדיין קיים, אנחנו ניקח כל משחק בתורו. אנחנו צריכים לבדוק את הבריאות של השחקנים, ואחר כך התפקיד שלנו הוא רק לשמור על הסיכוי שלנו לעלות".
"כולם פה מכירים מישהו שהמלחמה נגעה בו. זה חלק מאיתנו. בשלב הזה ברור שהמדינה שלנו חשובה יותר מכדורגל. אין לנו שום אפשרות להפריד בין המלחמה ובינינו, אבל התפקיד שלנו הוא לשחק כדורגל ולייצג את המדינה. העיניים עכשיו הן על שווייץ, שהיא משוכה הרבה יותר גבוהה מקוסובו".
על ניגון ההמנון במשחק לאומי ראשון מאז הטבח, המחווה של השחקנים ושריקות הבוז של הקהל המקומי: "קשה לי לתאר מה עובר לי בראש ובלב בזמן נגינת ההמנון. תמיד התרגשתי בכל תפקיד לייצג את המדינה. זו תקופה מיוחדת שלא חווינו כמותה. אתה משחק כדורגל ואתה יודע שיש חיילים שנלחמים וחטופים בעזה, ואתה יודע שהתקופה הזו החזירה למעמדם סמלים לאומיים כמו אחווה, אחדות, ההמנון. אלו דברים שלקחנו כמובן מאליהם, לא שמנו לב אליהם יותר. אלו הסמלים שאנחנו נלחמים עליהם".
"כשאתה שומע את התקווה ואת שריקות הבוז של הקהל, אתה מבין שאתה הרבה יותר גאה שעשית את המאמץ לבוא לפה ולהופיע, גם עם ההפסד. זה עם ישראל חי. אנחנו נמצאים בכל מקום ונלך לכל מקום, על אפם וחמתם של מי שלא אוהב אותנו. אנחנו צריכים לאהוב את עצמנו, והתקווה היא הסמל שמחבר את כולם. ההמנון מתחיל ואני בצמרמורות, דמעות. רגש עצום. דמעות בעין ובלב".
2 צפייה בגלריה
"אנחנו נמצאים בכל מקום ונלך לכל מקום, על אפם וחמתם של מי שלא אוהב אותנו". חזן
(צילום: EPA/GEORGI LICOVSKI)
המאמן הלאומי סיכם: "אני לא חושב שלשחקנים היה מעצורים פסיכולוגיים בגלל המצב. הם באו לשחק. התירוץ היחיד שלנו הוא תנאי מגרש גרועים מאוד. הם עשו הכל, לא הצלחנו".
"הסיכויים פה לא ממש השתנו, אנחנו צריכים לנצח את רומניה ולעשות נקודות מול שווייץ", אמר ערן זהבי, שהתרחק שוב מטורניר גדול ראשון בקריירת הנבחרות שלו. "אני מאמין שעם קצת מזל גם נעלה. ברור שמה שחסר לי זה טורניר גדול. רצינו מאוד, דיברנו על זה גם לפני המשחק. עברנו חודש קשה וזה לא פשוט להשאיר את המשפחות מאחור, להתעסק בכדורגל ולהגיד ‘זו אכזבה וזה ניצחון’. זה קצת מתגמד, זאת העבודה שלנו בסופו של דבר וניסינו לשמח היום את עם ישראל, ועשינו את זה בעצם זה שהיינו פה ונתנו הכל על המגרש. זה לא תלוי תוצאה. זה לבוא ולייצג את המדינה שלנו בזמן כזה, להראות שאנחנו לא מוותרים ונשארים בבית, אלא נותנים את הכל”.
"מאוד מאכזב. כל כך רצינו לנצח את המשחק הזה", סיכם הקפטן אלי דסה, "היו לנו דמעות בעיניים עוד בחדר ההלבשה, קיבלנו סרטונים מחיילים וילדים שאמנם היו עם חיוך על הפנים, אבל גם סיפרו לנו שלא נשאר להם בית לראות בו את המשחק. זה פירק אותי. אבל אנחנו נעמוד על הרגליים. מחכה לנו שבוע קשה, ובסופו אני חושב שנהיה עם הכרטיס ליורו".
