בתוך המודל של "ספורט הוא חנות הצעצועים של אלו שמסרבים להתבגר", גיחות לחו"ל הן המתקן הכי פופולרי. יומיים-שלושה של בריחה מהמשפחה ומהשגרה, של טעמים ומראות אחרים. לפגוש אנשים חדשים, לשחק שח של שיכורים כל הלילה בטברנה באתונה, ללכת למוזיאון בווינה, לרקוד כל הלילה בפראג, להחזיק ידיים אפלטוניות מול הים בברצלונה עם מישהי שפגשת רק לפני כמה שעות. והכל בתיבול של ספורט.
אבל מה לעשות כשאתה מגיע לשביל הבריחה, ומגלה שאין בו יותר בריחה, שאין לאן לברוח, שאולי אתה לא רוצה לברוח, שהמציאות השתלטה על האסקפיזם והיא עוטפת אותך בחיבוק שחציו מנחם וחציו חונק? חיבוק כאב.
אני יושב בקוסובו במסיבת העיתונאים מול מאמן נבחרת ישראל בכדורגל אלון חזן והקפטן אלי דסה. אני נפעם מהיכולת של דסה להעביר במסר מילולי פשוט עולם רגשי כל כך סוער שמתחולל בו עכשיו, על היכולת שלו להפריד בין המציאות לבין העובדה שהוא צריך לא רק לעלות על המגרש ולעזור להשיג ניצחון שישאיר את הסיכוי פתוח להגיע לאליפות אירופה, אלא שהוא צריך לעשות את זה תחת התקווה והציפייה ממנו שיעזור לארץ שלמה להתנתק, להרפות, לחייך, לגעת לרגע באושר. לקחת פסק זמן ולא לחשוב.
אני מבקש את זכות השאלה, אבל עד שהיא מגיעה אליי ההתראות החדשות כבר מתחילות לטרטר את הנייד על החיילים שנהרגו בבית חנון. אני שואל את חזן משהו שולי על כדורגל ועל ייצוג ועל איך משחקים במצב כזה, ורק אחר כך, כשאני מתמלל את דבריו, אני מבין שאני שואל אותו משהו על הנבחרת והמולדת, אבל מחכה שייתן תשובה גם בשבילי. עליי.
איך יוצרים את ההפרדה הזו? איך ממשיכים מכאן? מה עושים כשלאוכל אין טעם? כשאין חשק לשתות כלום, להכיר אנשים חדשים, לראות מקומות שאולי לא אקבל את הצ'אנס לראות שוב לעולם? אתה הולך למגרש, עושה את מה שצריך לעשות, מצלם, מדבר, שואל, מעשן, מחפש את הדרך הכי קצרה למלון, סוגר את הדלת. פותח את הטלוויזיה - מדברים רק על ישראל. סוגר.
ספורט תמיד היה עיר המפלט והמקלט שלי, הממ"ד שאליו תמיד אפשר לברוח כשכל העולם האמיתי התמוטט או כשהייתי צריך הפוגה קלה. שם מצאתי את כל ההסברים שהייתי צריך כדי להבין את מה שהייתי זקוק להבין. אני לא יודע אם אני מוכן לוותר על הדבר הזה, אבל אני לא יודע כמה ברירה יש לי.
אני לא רוצה להישמע קטנוני. יש צרות הרבה יותר גדולות - אובדן ואי-ידיעה, לחימה מול אויב. מדובר בצרות של עשירים, אבל צרה היא צרה. אני לא יודע מה בדיוק אפשר לעשות עם ההרגשה הזאת, עם הידיעה שאין יותר אסקפיזם. שעברתי אירוע – אישי, לאומי, דתי – שאי-אפשר לברוח ממנו, לא משנה כמה תנסה. שכל מה שתעשה מעכשיו, לפחות בזמן הקרוב, יתרחש בצלו. שחייך יתנהלו לפי התפאורה שלו, לפי איך שיתפתח. אור וצל.
נראה מה יהיה הערב כשערן זהבי יכבוש, כשאוסקר גלוך ילהטט. אני לא שם. עוד לפני שריקת הפתיחה, אני בהמנון. בשיר שהיה עובר לידך פעם, ועכשיו כולו תוכן וכוונות. כל מילה מסמרת שיער. אני לא רואה את עצמי לא מתפרק כשינגנו את התקווה. לא רואה. אין לאן לברוח. וגם לא צריך. כרגע, זה ההמנון לבכות בשבילו.
