צפו במאור מליקסון נפרד בדמעות
(צילום: באדיבות ONE)
הפועל באר־שבע היא אי בודד בכדורגל הישראלי. היא כמעט לא מעניינת אף אחד פרט לאוהדים שלה. אפילו את ברק בכר, שעשה בדרום היסטוריה והתחבר מאוד לעיר, היא כבר לא מעניינת. הוא בכלל עבר לבלגרד ובגלל ג'נטלמניות לא לקח שחקן אחד ממכבי חיפה. אבל את השוער עומרי גלזר, הלב של באר־שבע, לקח בלי להניד עפעף.
יש קבוצה אחת שחיה ונושמת את הפועל באר־שבע – האוהדים שלה. לפעמים האהבה הזאת היא חיבוק דב. הקהל הזה יודע להגיע לגבהים מטורפים ולהפוך את טרנר למבצר, אבל בחלקו הוא גם יודע להיות חסר סבלנות בצורה קיצונית.
אנחנו עוד נדבר חזק
מה קרה לנו מאז העונה שעברה? הכותרות בישרו על קיץ שחון מרכש - אבד האמון. הגיעו שחקנים, הסגל הושלם לפני מחנה האימונים ובום - האמון חזר. טרנר סולד־אאוט. תבוסה קשה למכבי ת"א, בבית, על הראש שלנו, מול אחת משתי היריבות על התואר. ושוב בום, פחות מעשרת אלפים צופים במשחק באירופה. האמון שוב אבד. על פיו של הקהל יקום ויפול דבר.
לעולם לא אשכח את השער העצמי של עדן בן־בסט בתוספת הזמן נגד הפועל חיפה בטרנר. זה גול שבלי האנרגיות של הקהל, לא היה נכנס. עם האנרגיות האלה, אליניב ברדה, מיגל ויטור, אמיר ג'נאח, יוני סטויאנוב ורועי גורדנה - יכולים לעשות הכל.
בימים היפים באירופה התנוסס שלט ענק של האולטראס באנגלית: שום דבר לא בלתי אפשרי. וזה נכון, אבל זה תלוי בקהל. אם ניתן לכותרות השליליות לתת את הטון ולהשפיע עלינו - לא נצא מהמשבר הזה. אבל אם נתמוך ונעביר ביקורת בצורה נכונה (ולא במחאות תוך כדי המשחק) - אנחנו עוד נדבר חזק.
הבעיות קיימות, אלונה ברקת ראתה אותן וגם המאמן שלה – והחיזוק יגיע. גם אם הכל נראה שחור, בטח אחרי המשחק מול מכבי נתניה אתמול.
בטוב וברע. הכל - אבל הכל - תלוי בנו האוהדים.
