יש את השחקנים האלה שיש תחושה שהם נמצאים בכל פינה במגרש. איפה שאתה לא מפנה ראש, הם צצים. כאלה שבקלות היו יכולים לככב בסטטיסטיקות שאף אחד לא מודד, כמו דירוג אלו שהכי הרבה נקלעו לפריימים של צלמי ספורט שבכלל רצו לתעד שחקן אחר.
הם לא חייבים לרוץ הכי הרבה במגרש – למרות שיש להם יותר קילומטרז' מווספה של שליח וולט – ועדיין הם מורגשים עד כדי כך שאתה אומר, אם נוציא אותם, יקרוס המשחק ונישאר עם ערמת פיגומים.
הם מהסוג שמאמן, כל מאמן, אומר: נשים אותם במגרש, ואחר כך נחשוב על עמדה ומשימה בשבילם. חבל על הזמן, כבר ערב, מחשיך, שיתחילו להתרוצץ.
המפגש מחר בין מכבי ת"א למכבי חיפה יעמת שניים כאלו, שהפכו חלק מנוף המאץ'־אפים בין שתי הגדולות בשנים האחרונות. אין משחק עונה בלעדיהם.
מדדים מעורבים
מכירים את המוב הזה של דור פרץ, כשהוא תופס עם שתי ידיים את האחורה של הראש, ומנענע כזה, למעלה־למטה? זה בדרך כלל קורה אחרי החמצה, שמחייבת כוס מים ואקמול לילה כדי להירגע.
ומכירים את התנועה הזו שלו, של ידיים פרוסות לצדדים לעבר השופט, במין מבט משתומם של "מי, אני? אני בכלל הייתי על פיל בתאילנד כשזה קרה"; או "מי ההוא שמקופל בדשא? הוא היה שם קודם. כבר שלושה חודשים שוכב שם. אולי מנמנם". בדיוק אותו מבט משתומם שנתן בתחילת השבוע נגד איטליה, אחרי שהכשיל את טונאלי.
מה זה אומר שאנחנו זוכרים מצוין את כל זה? שפרץ לא חף מטעויות, כלומר רחוק מחף, אבל בעיקר שהוא אובר־מעורב. עושה בלגן ברחבה בצד אחד, ואז, בזמן שה־VAR מגרד את הראש להבין מה היה, כבר שקוע בברדק בצד השני.
תסתכלו על המדדים שלו, תראו הכל מהכל. הגנתיים, התקפיים. לא פלא שהבן אדם בקושי יורד מהמגרש. בשנה שעברה הוא היה שחקן מכבי ת"א שראה הכי הרבה דשא. העונה הוא בינתיים שני, חמש דקות פחות מטייריס אסאנטה. תוסיפו משחקים במפעל האירופי, תוסיפו נבחרת, ותקבלו את אימת שזרועי הדשא בישראל.
השנה, אגב, פרץ הולך יותר קדימה. במדד האיומים לשער מתוך הרחבה הוא כבר עומד על 16, רק לדין דוד יש יותר. מספרים של חלוץ תשע. של קוביקה.
אם פרץ בכל קצוות הדשא, את עלי מוחמד ממכבי חיפה יש כאלה שראו בו־זמנית בשניים או שלושה מקומות. דופק גליץ' ליד המוכר בייגלה במדרכה מחוץ לאצטדיון, מקלף טילון לילד שמביא את הכדורים, מקפיץ על הברך רימון עשן שזרקו מהיציע.
נכון, הוא לא באותה משבצת של פרץ. יותר דפנסיבי, פחות מאיים על השער. זה לא משנה. הוא כל הזמן מול העיניים. בחדר המכונות של המשחק הוא המשאבה הראשית. מחלץ כדורים מקצועי, מניע, מהמוסרים הטובים בליגה. עד עכשיו, לפי נתוני חברת "רדווד", מסר 303 פעמים ב־402 דקות. מכובד. רק שהסטטיסטיקה הזו לא ממש מספרת את איכות המסירות. לא מבדילה בין התמסרות עקרה בין שני בלמים לבין החלפות צד או זריקת כדור לשטח מת, כמו שעלי מוחמד אוהב לעשות, תוך הטיית כובד המשחק.
את דפיקות הלב של ברק בכר כשמספר 4 שלו נפצע נגד קריית־שמונה אפשר היה לשמוע דרך הטלוויזיה. חשבתי שהממיר תקול. הוצאתי מהשקע, חיברתי, כמו שממליצים. אם היה לנו אחד כמו עלי מוחמד בנבחרת ישראל, לרן בן־שמעון היה מאיפה להתחיל את הבנייה. ואם הזרים שעזבו את חיפה היו כמוהו, בכר לא היה צריך לבנות קבוצה פעמיים בחודש וחצי.
הגיע מוקדם מדי
עוד מילה או שתיים על מחר. הוא בא לנו מוקדם מדי, משחק העונה. עוד לפני שהספקנו להבין מי נגד מי. עוד לפני שבכר הספיק לייצב את הספינה בעקבות תנודות הזרים; עוד לפני שז'רקו לאזטיץ' הספיק לבנות היררכיה במכבי א' ומכבי ב' שלו. תוסיפו לזה שלל פצועים; תוסיפו פגרת נבחרת; תוסיפו מלחמה וטילים; תוסיפו את העובדה שהמשחק לא משוחק בבלומפילד אלא בטדי – ותקבלו משחק עונה עם יותר מדי משתנים.
מה יגיד ניצחון לפה או לשם בשלב הזה? הצהרת כוונות, שלוש נקודות יוקרתיות, שניהם דברים חשובים - אבל לא יותר מדי מעבר. זה עדיין לא מפגש בין שתי גדולות שעומדות על הרגליים והספיקו ללמוד - עזבו את היריבה - אלא את עצמן.
בכל מקרה, בתוך חוסר הוודאות שמלווה את משחק העונה הראשון שלנו לעונת 2024/5, יש שני פרמטרים קבועים שאיכשהו יאפשרו להרגיש לנו בבית - דור פרץ ועלי מוחמד. תפגשו אותם על כל אינץ' בדשא. נדחפים לכל פריים.
