בתוך כל הכאוס ששרר במדינה ב־7 באוקטובר, החלו לזרום שמועות ברשתות החברתיות על כך שליאור אסולין היה בפסטיבל הנובה ברעים. במשך יממה וחצי ניסו משפחתו וחבריו להשיג כל פיסת מידע לגביו לאחר שהקשר איתו אבד, והתפללו לנס – עד שהגיעה הבשורה המרה: ליאור בין הנרצחים.
הילד הנצחי של הכדורגל הישראלי תמיד אהב לבלות, ובאופן מצמרר מצא את מותו כשהוא עף על החיים – חוגג את יום הולדתו ה־43 עם חבריו (חל ב־6.10). שחקנים, מאמנים, אוהדים וכל מי שהכיר אותו הוכו בתדהמה. הם סיפרו על בחור צנוע עם לב ענק שילדיו היו כל עולמו. לא עיכלו שאחד החלוצים הישראלים הבולטים בשנות ה־2000, זה שתמיד היה דואג להרים את מצב הרוח בחדר ההלבשה – איננו.
5 צפייה בגלריה
"יש דברים ביני לבינו שעד היום אני שומרת בלב". מימי אסולין עם דיוקנו של ליאור ז"ל
(צילום: עוז מועלם)
בזמן שרבים המשיכו את חייהם, מימי אסולין – אמו של ליאור – לא ישנה כבר 12 חודשים. "זו שנה מעוברת, אז אם לא מספיק כואב אנחנו עורכים שלוש אזכרות", היא מספרת בקול חנוק. אבל את האזכרה השנתית החליטה מימי לעשות בגדול, עם "על האש" בגינה, כי ככה ליאור אהב והיה רוצה שיזכרו אותו – שמח ומוקף בחברים.
"אומרים שצריך להמשיך את החיים, וזה נכון, אני חייבת להיות חזקה בשביל הילדים והנכדים. הבן של ליאור כבר בצבא, הוא כל כך רצה לראות אותו על מדים ולא הספיק", אומרת מימי. "אנחנו משפחה מלוכדת, נפגשים בימי שישי ובארוחות, אבל הכאב אותו כאב. כל הזמן שמרתי עליו. הייתי שומעת ניידת משטרה או אמבולנס ובודקת איפה הוא, באותו היום לא יכולתי לשמור עליו".
איך נראה היומיום שלך מאז האסון?
"יצאתי לעבוד, לא בגלל שאני צריכה, אני כבר לא צעירה. יצאתי כדי לראות אנשים, להחליף אווירה ולדבר. לפעמים אני הולכת לילדים בערב. זה תופס אותי כשאני לבד. אני מתפללת וקוראת תהילים הרבה, זה מרגיע אותי, אבל תמיד משולב עם בכי".
ספרי על הקשר שלך עם ליאור.
"הייתי מאוד קשורה אליו. יש דברים ביני לבינו שעד היום אני שומרת בלב, אפילו האחים לא יודעים. היו ימים שהוא היה בא וישן לידי, מקדיש לי שירים בשלוש לפנות בוקר. ליאור עבר הרבה בחיים, אבל גם אם היה עצוב וכאב לו הוא היה שומר בפנים. היה קשור מאוד למשפחה ולאחים, אף פעם לא דיבר רע על אף אחד, אוי ואבוי אם מישהו מרכל לידו".
"אחת הבנות צעקה ברקע 'ליאור, ליאור', ובמד"א אמרו להם להישאר באוטו ושהם יגיעו, אבל הם לא יכלו כי ירו לכל הכיוונים והם ברחו לפרדסים. בליאור ירו מרחוק כדור אחד כשהוא היה באוטו. החברים ברחו ונרצחו, אני לא רוצה לספר את הזוועות ששלושתם עברו"
"הייתי בטוחה שהוא מתחבא"
אסולין היה חלוץ מהיר כמו שד, בעל נוכחות על המגרש שאי־אפשר היה להתעלם ממנה, מסוג הסקוררים שבלמים לא ישנים בלילה לפני משחק מולם. הוא שיחק ב־18 קבוצות, כולל קדנציה בלתי נשכחת בבני סכנין, שאותה הוביל לזכייה בגביע המדינה ב־2004. אסולין הספיק ללבוש בין היתר את המדים של הפועל ת"א, באר־שבע ובית"ר ירושלים. הוא אמנם לא הצליח למצוא בית לאורך זמן, אבל בכל מקום שבו דרך הפך לאחד השחקנים האהובים ביציעים. הקבוצה שאיתה היה הכי מזוהה היא מכבי הרצליה, שאליה עבר מהפועל רעננה בגיל נוער ושיחק אצלה בבוגרים חמש שנים. אחרי שנרצח הוחלט במועדון לקרוא לקבוצת ילדים א' על שמו.
מימי, איפה תפס אותך 7 באוקטובר?
"לא ידעתי שהוא במסיבה, זה התגלה לי רק בבוקר. הנכדים היו בבית ורצנו לממ"ד. הטלפון צילצל ואמרתי לעצמי: 'מי מתקשר אליי בשבת?' זה היה חבר ששאל אם הוא במסיבה. אמרתי לו: 'אני לא יודעת על מה אתה מדבר'. ניסיתי לברר בעבודה שלו, ואז הבת התקשרה ואמרה: 'אמא, תכיני בגדים ותבואי'. שאלתי: 'ליאור מת?' היא ענתה לי שלא".
מה באמת קרה שם?
"הם ניסו לצאת עם הרכב, חנן יבלונקה ז"ל שמע דפיקה ונעצר, ירו בו וחטפו אותו. שחר בן־נעים ז"ל התקשר למד"א, שאלו אותו 'איפה אתם וכמה אתם'. יש לנו את ההקלטה. הוא סיפר להם שירו בשני החברים שלו ושאחד מהם ללא הכרה, ואמרו להם מה לעשות עם סמרטוט לעצירת הדם. אחת הבנות צעקה ברקע 'ליאור, ליאור', ובמד"א אמרו להם להישאר באוטו ושהם יגיעו, אבל הם לא יכלו כי ירו לכל הכיוונים והם ברחו לפרדסים. בליאור ירו מרחוק כדור אחד כשהוא היה באוטו. החברים ברחו ונרצחו, אני לא רוצה לספר את הזוועות ששלושתם עברו. חבר שלו שחר נרצח יחד עם הבנות שהיו איתם, חנן היה חטוף ונרצח בשבי".
איך גיליתם שליאור נרצח?
"היינו צריכים לתת דנ"א שלו, ואחר כך אמרו שמביאים משם משאיות שנכנסו ויצאו. הילדים שלי ישנו שם ולא זזו במשך חמישה ימים, ואז הגיעה קצינה שאמרה לנו: 'כואב לי שאתם לא הולכים הביתה'. היא עלתה למשאית, עד שמצאה את ליאור. האחים הלכו לזהות. לי לא נתנו, אני התעלפתי. הוא היה נקי, לא נגעו בו. אני לא יודעת אם יכלו להציל אותו או לא, זה כל הזמן אם ואם ואם. הייתי בטוחה שליאור ניצל, שהוא מתחבא באיזה מקום. ירייה אחת הרגה אותו. עד היום אני לא מאמינה".
"כמה אפשר לשאול למה?"
אסולין הותיר אחריו שלושה ילדים מבת זוגו לשעבר. הוא נקבר בבית העלמין כפר נחמן ברעננה, שאותו מימי פוקדת כל יומיים. "יש שם עציצים שצריך להשקות", היא מספרת. "ככה אני מרגישה קרובה אליו. חלמתי עליו הרבה, הוא בא לבד או עם אבא שלו ואחותו. אני רואה בחלום ליאור שמח, שלם. הבת שלי חלמה שהוא בבית כנסת גדול עם בגדים לבנים וציצית עטופה בזהב, חברים חלמו עליו. הוא בא לכולם בחלום".
את מחוברת לדת ושומרת שבת. האמונה נפגעה כתוצאה מהאובדן?
"בכלל לא, לא איבדתי את האמונה. הייתי שואלת לפעמים, 'למה, אלוהים?' גם בעלי וגם הילד שלי. אני מתפללת ויש לי אמונה חזקה. אני יכולה לשאול למה, אבל כמה אפשר לשאול למה? אני קמה בבוקר, קוראת ברכת השחר, מדליקה נרות ומברכת את עם ישראל, החטופים והחיילים. מנסה להיות חזקה ומבקשת להתחזק יותר. אני לא רבנית, אבל משתדלת לעשות דברים טובים והלוואי שאוכל לעזור לאחרים".
ליאור רק יצא לרקוד ולחגוג יום הולדת במסיבה, ונרצח. יש כעס?
"אני מאוד כועסת. זה לא היה הכיוון שלו, הם היו צריכים לנסוע בכלל לצפון. הגיעו שעתיים לפני שהתחיל הכל, אני לא מבינה איך אישרו את המסיבה בכלל. אף אחד לא עצר את המחבלים, כולם נרדמו בשמירה. איך הם פרצו את הגדר? הם עשו מה שהם רצו, איפה הייתם? כמה היו יכולים להציל אם היו באים בזמן".
בדיעבד, היית "מעדיפה" שליאור יהיה חטוף?
"מצד אחד כן, מצד שני לא. כי אם הוא היה חטוף, ראינו את מי החזירו – לא החזירו גברים צעירים. אם הוא היה בעזה כל היום הייתי בדאגה ומחשבות אם הוא אכל או שתה. אם הוא היה חטוף הייתי נכנסת לעזה להוציא אותו. מצד שני, אני אומרת שלפחות יש לי קבר לבכות עליו, ואני יודעת שהוא לא שם ולא עינו אותו".
גם אחרי שפרש, אסולין ראה את הכדורגל כחלק בלתי נפרד מחייו והחל לאמן ילדים, כפי שתמיד חלם, אלא שאז הכל נעצר. הוא הורשע בסחר בסמים דרך הטלגרם, נידון ל־19 חודשי מאסר ושוחרר כעבור שמונה חודשים בשל התנהגות טובה. אחרי שסיים לרצות את עונשו, ניסה לפתוח דף חדש והחל לעבוד בחוות סוסים ובמקביל ניהל את הבריכה במלון הרברט סמואל בהרצליה. התוכניות שרקם להמשך נקטעו באותו בוקר שחור.
איך התמודדת עם תקופת הכלא?
"ליאור היה אדם טוב, הוא עשה את זה בתום לב. אמר את האמת ולקח אחריות. הוא רצה לאמן ילדים ולהצליח. אני בטוחה שבגלל שהוא שחקן מוכר זה היה למען יראו וייראו. גם במאסר הייתי אצלו, מאוד אהבו אותו שם, לא רצו שהוא ילך. כולם כיבדו אותו. גם כשהיה מגיע לחופשה ביקש שאעזור לאנשים ואפקיד להם לקנטינה".
לאורך השנים הדביקו לו לא מעט סטיגמות. איך התייחסת לזה?
"תמיד אנשים דיברו, זה לא הזיז לנו. זה היה עובר כי הוא היה מחזיר על המגרש. כשהוא היה כובש גול הכל היה נעלם. ליאור יכול היה להגיע לגדולות ולשחק בחו"ל, אבל הוא לא היה מסוגל להתרחק מהמשפחה".
רגע בלתי נשכח שלך איתו?
"בזכייה עם סכנין הוא רץ אליי והקדיש לי את הגביע, סיפר שאני מלווה אותו לכל מקום. יום אחד הייתי בבית חולים והיה לו משחק בחיפה מול בני־יהודה. נתנו לי לראות טלוויזיה, ואפילו הרופאים צעקו והתרגשו שזה הבן שלי. כשהוא סיים את המשחק וכולם רצו לחגוג, הוא אמר להם: 'אני הולך לאמא שלי'".
מה היית רוצה שיזכרו ממנו?
"את הטוב והצניעות שלו, הנתינה האינסופית. יש דברים שהוא עשה שאף אחד לא יודע. היה מקבל משכורת ואומר: 'קודם כל תפרישו לנזקקים ואחר כך תביאו לי'. אסף כסף מחברים כדי לחגוג בר־מצווה לילדים שלא יכלו להרשות לעצמם. אין אוהד כדורגל שליאור לא נגע בו. העיר רעננה המומה. עשו בקבוק יין לזכרו, ספרי תורה ומלא דברים".
5 צפייה בגלריה
"עד היום כולם בקשר איתי ושואלים מה אני צריכה. אני לא מבקשת שום דבר"
(צילום: עוז מועלם)
אמרו על ליאור שכל חדר הלבשה איתו היה שמח.
"ליאור היה אדם שמח שאהב את החיים. יש לו חברים מהכדורגל שעד היום לא חזרו לעצמם. יש לו חבר שהגיע מיוסטון, עזב הכל וקנה בית ברעננה במיוחד בגלל ליאור. חברים באים אליי בימי שישי, עד היום כולם בקשר איתי ושואלים מה אני צריכה. אני לא מבקשת שום דבר".
ליאור הביא לסכנין גביע, ובמשחק מול באר־שבע חלק מהאוהדים סובבו את הגב בהמנון. מה חשבת על זה?
"הם לא היו צריכים לעשות את זה. זה היה יום רגיש וקשה, זה לא בסדר, אבל אני מכבדת את כולם. כשהוא שיחק בסכנין העיר הייתה מלאה תמונות של ליאור. היינו מסתובבים שם וכיבדו אותנו מאוד. אי־אפשר לקחת את זה מהם".
מה לדעתך ליאור היה רוצה בשבילך?
"חודש לפני שנרצח הוא אמר לי: 'תצחקי, תבזבזי, תקני, כולנו נמות בסוף'. גם כשהתקשרתי לברך אותו ביום ההולדת הוא החזיר לי בברכה לא רגילה, לא הפסיק להגיד שהוא אוהב אותי ושאני עמוד התווך שלו. הוא גם דיבר עם חברים ובירך בחזרה, והם לא הבינו למה הברכה כל כך ארוכה. הוא כאילו נפרד מכולם".
יש מסר שאת רוצה להעביר?
"שתמיד נהיה מאוחדים כל המשפחה. אני מברכת את כולם – החיילים והחטופים – שיחזרו הביתה. אני רוצה שיהיה שלום במדינה".
