לביטוי "רכבת הרים" יש מקום מכובד בלקסיקון הספורטיבי. שחקנים ומאמנים אוהבים להשתמש בו כדי לסכם משחק הפכפך או עונה משוגעת, פרשנים שולפים אותו כדי לנתח תוצאות של קבוצה לא יציבה. בסוף, זה סיפור חייהם של הספורטאים המקצוענים: כולם עולים ויורדים, נכנסים לכושר ויוצאים ממנו, גורפים מחמאות וחוטפים ביקורות, מתעלים ונעלמים – ועדיין ישנם אלה שהצניחה החופשית שלהם מהפסגה לתחתית היא אכזרית במיוחד, מהירה כמו הנסיקה אל התהילה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ברוך דגו הוא אחד מאותם מקרים. מצד אחד, כישרון נדיר שהתגבר על תנאי פתיחה קשוחים ושיחק בקבוצת בוגרים כבר בגיל 16, זכה בתואר כדורגלן העונה, הפך לישראלי עם הכי הרבה שערים בליגת האלופות (יחד עם ערן זהבי), במדי מכבי תל־אביב, ובהמשך שיחק גם במדי הפועל תל־אביב. מצד שני, מאחורי החיוך של דגו על המגרש ורגעי הקסם הסתתרו – ומסתתרות עדיין – לא מעט צלקות. ברשימה אפשר למצוא פציעה קשה שכמעט חיסלה לו את הקריירה, נתק עם אביו, גזענות שרדפה אותו וחרדות שביעבעו בתוכו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
על רכבת ההרים הזאת דגו מוציא עכשיו ספר ביוגרפי יחד עם העיתונאי אוריאל דסקל, שהכסף להוצאתו מגויס בימים אלה בהד־סטארט. דגו אף פעם לא היה פה גדול כמו איל ברקוביץ', למשל. אבל עכשיו, בגיל 39, הוא פותח את כל הקלפים ולא חושש לגעת ברגישות בכל הפצעים. ויש לא מעט כאלה. כמה מדממים אצלו גם היום. במהלך השיחה איתו מתקבלת התחושה שדגו עוד חי אותם, או שבעצם הם עדיין חיים בו.
דגו, נשוי לחיה ("אני תמיד אומר לה: אם הייתי מכיר אותך בגיל 21, הקריירה שלי הייתה נראית אחרת") ואבא לנויה (6), לירוי (5) ואיתי משה (שנתיים), לא עזב את הכדורגל. היום הוא משמש בהתנדבות כיו"ר וכמנהל המקצועי של מכבי עירוני אשדוד, ומתפרנס מתפקיד המנהל המקצועי במחלקת הנוער של גן יבנה ומתפקיד היועץ מקצועי בקבוצות המאוחדות של רחובות, מרמורק, גבעת ברנר ועקרון. אבל הספר מסכם עבורו פרק חשוב בחייו. "תמיד אמרו לי: 'שמע, סיפור החיים והקריירה שלך חייב לצאת החוצה, אתה חייב לכתוב ספר'", הוא אומר, "ככה זה התחיל להתגלגל אצלי מתקופה לתקופה. היה לי חשוב שהספר ייגע בילדים ובנוער, שחקנים שחולמים להגיע רחוק, ובכל אדם ואדם".
ובמה הספר הזה שונה מספרי ספורט אחרים?
"היה לי חשוב שהוא ידבר לילדים ולנוער. שנער יקרא את זה ויגיד: אלה דברים שגם אני חוויתי בתוך הכדורגל. רגעים של פציעות קשות, משברים נפשיים, דברים שבתקופה שלי לא יכולתי להוציא אצל פסיכולוג. דברים שהיום יותר קל להוציא אצל מאמן מנטלי, תפקיד שיש בכל מועדון".
דגו הוא סיפור סינדרלה. "חתול רחוב", הוא כינה את עצמו במהלך השיחה שלנו, כזה שגדל ליד עבריינים וסוחרי סמים. הכדורגל הציל אותו, ודגו החזיר לו מכל הלב.
"אתה חולם בגדול, ואין לך את האפשרויות שיש לכל הורה שלוקח ילד לאימונים ולמשחקים", הוא נזכר. "הייתי צריך ללכת מהבית עד למגרש 50-40 דקות כל יום, הלוך־חזור, במשך חמש־שש שנים. לא היו לי אפילו שני שקלים לאוטובוס. והאמת, עשיתי את זה בשמחה. ידעתי שאין ושאני צריך לעשות הכול כדי שיהיה. התפללתי כמו כל ילד בשכונה שיבואו ויגלו אותי, כי לא יכולתי להיבחן בקבוצה, ולשמחתי זה מה שקרה".
"הייתי צריך ללכת מהבית עד למגרש 50-40 דקות כל יום, הלוך־חזור, במשך חמש־שש שנים. לא היו לי אפילו שני שקלים לאוטובוס"
דגו נבחן בעירוני אשדוד, נשלח עוד באותו יום לארגן תעודת זהות ותמונות כדי להכין לו כרטיס שחקן – ואז נאמר לו שצריך לשלם. אז הוא נעלם. "היו צריכים לחפש אותי בשכונה. לא אמרתי להם בהתחלה למה לא הגעתי והם הבינו שיש לי בעיה כלכלית. לא אמרתי להורים שלי בכלל על זה. המשכתי לשחק בשכונה, כאבתי את הכאב בבטן, לא הקרנתי את זה החוצה כי הבנתי שאין כסף להורים. כשמצאו אותי באשדוד שאלו למה לא הגעתי. התביישתי. הבינו שאין לי את האמצעים ולשמחתי הם דאגו לי מא' עד ת' – אמרו לי, 'רק תבוא לשחק'. ראו את הכישרון שלי וככה באמת התחילה הקריירה שלי באשדוד".
ואז בגיל 16 אתה עובר לאקדמיה של נאנט הצרפתית ונכנס לדיכאון. מתחיל לסבול מבולימיה.
"בהתחלה לא ידעו שאני ישראלי, חשבו שאני אפריקאי ממוצא אתיופי, שהגעתי ישירות מאפריקה לצרפת. לצערי, הם גם לא יכלו להביא עוד שחקן ישראלי שיהיה איתי. אם זה היה קורה, הייתי במקום אחר מבחינת רמת המשחק שלי. יכולתי להגיע לרמות הכי גבוהות בכדורגל האירופי. הייתי לבד בפנימייה, יום־יום. בקושי מדברים אנגלית, חייבים לדבר צרפתית. כשהבינו שאני ישראלי חלק מהשחקנים התרחקו ממני, וזה מקשה עוד יותר. הם מאוד רצו שאשאר, אבל היה לי קשה. הלבד הזה גמר אותי".
בשנת 2000 המאמן ניר לוין הביא את דגו למכבי תל־אביב, ובעונתו השלישית הגיעה הפריצה. דגו כבש 14 שערים בעונה, הוסיף 12 בישולים והפך לכוכב. עד שהגיעה הפציעה ששינתה הכול. בספר דגו מתאר את זה כך: "באותה תקופה הרגשתי שאני יכול לעשות על המגרש מה שאני רוצה. התחלתי את החיים בשיא. הייתי על ההר הכי גבוה בעולם. ישבתי מעל כולם והסתכלתי רגוע על מה שמתרחש. ואז, משום מקום, באה להבה ושרפה אותי".
זה קרה במשחק מול עירוני ראשון לציון. דגו כידרר בתוך רחבת היריבה, והתנגש בשוער שלומי בן חמו. הרגעים שאחרי חקוקים אצלו עד היום. "עברו משהו כמו 40-30 דקות עד שבא אמבולנס לאצטדיון ולקח אותי לאיכילוב", הוא משחזר. "בזמן הזה אתה צורח מכאבים, מרגיש שהקרסול מחוץ לרגל. שמעתי רק את הרוחות, באצטדיון של אלפי אנשים. כולם בהלם, אחד מחזיק את הראש, אחד את העיניים. אני לא מרגיש את הרגל. ואז מתחילים לרוץ לי סרטים: הלכה לי אירופה. הלכו לי החוזים הגדולים. הכניסו אותי לניתוח, שלוש־ארבע שעות. כמה ימים אחרי הרופא המנתח מגיע אליי ואומר לי: 'ברוך, קרעת את הרצועה של הקרסול. שברת את השוקית. שמנו לך פלטינה עם שבעה מסמרים. יכול להיות שלא תצליח לחזור לשחק כדורגל'.
"בא רופא ומוחק את העתיד שלך, את העבר שלך, את ההווה, בשנייה וחצי. ביום הייתי מראה לכל מי שביקר אותי שהכול בסדר. אבל איך שכולם הולכים, בלילה, הייתי בוכה בכי של החיים. זה נראה כאילו עשיתי פיפי בכל המיטה. בכיתי ולא היו לי דמעות יותר"
"פתאום נפל לי האסימון. סתמתי. מה אני יכול להגיד לו? בא רופא ומוחק את העתיד שלך, את העבר שלך, את ההווה, בשנייה וחצי. ביום הייתי מראה לכל מי שביקר אותי שהכול בסדר. אבל איך שכולם הולכים, בלילה, הייתי בוכה בכי של החיים. זה נראה כאילו עשיתי פיפי בכל המיטה. בכיתי ולא היו לי דמעות יותר. אתה שואל את אלוהים – למה? איך? ולא מקבל תשובות. אחות אחת אמרה לי: 'לא משנה מה הרופא יגיד לך, אתה יכול לעשות הכול. תחשוב שיכולת לעבור משהו יותר גרוע. אבל זה מה שהיית צריך לעבור, ומזה אתה תקום'. מאותו רגע השתנתה לי המחשבה. הייתי קם כל לילה, מנסה ללכת עם המקלות ששמו לי, מנסה ללכת במסדרון ונופל. המשפט הזה שהרופא אמר לי ליווה אותי במשך שנה וחצי בשיקום, כל יום, עד החזרה. הוא נתן לי את המוטיבציה. מה שהוא אמר יכול היה להרוג אותי ויכול היה להרים אותי. במשך שבועיים זה הרג אותי, בבכי".
בלי הפציעה היית במקומות יותר גבוהים?
"ברור, הייתי פסיעה מחוזה באחת הקבוצות הגדולות באירופה. זה כואב שאומרים לי היום 'אם לא היית נפצע יכולת להגיע הרבה יותר גבוה'. אבל אני מנסה לעודד את עצמי ועם הזמן למדתי שצריך להסתכל גם על חצי הכוס המלאה. יכולתי הרי לפרוש, לגמור את הקריירה, אבל למזלי הצלחתי להשתקם. עבודה קשה והרבה עזרה ותמיכה מהמשפחה והחברים, שהיו מקלחים אותי. היה לי את הכאב הנורא על זה שהחלום לצאת לאירופה נגוז, ומצד שני אמרתי לעצמי שאני יכול עדיין להמשיך ולתת".
דגו לעד ייזכר כפורץ דרך עבור נערים וילדים אתיופים. עד היום הוא נחשב לסיפור מעורר השראה של הקהילה. שוב ושוב הוא נאלץ להתמודד עם גילויי גזענות מכוערים, והראה שהוא יכול להתגבר גם עליהם. את הכווייה הראשונה קיבל במחלקת הנוער באשדוד, אז אחד השחקנים זרק לעברו קללה גזענית. אבל המכה האמיתית הגיעה בתל־אביב, ולאו דווקא מאוהדים ביציע.
"הגעתי למועדון אחרי שנרשמתי עם עוד ארבעה אנשים. אמרתי לסלקטורית בכניסה: 'ערב טוב, אני רשום פלוס 4'. היא מסתכלת עליי, כאילו מסתכלת במחברת, מחזיקה את הקלסר, והולכת מצד לצד, לא מתייחסת למה שאמרתי לה", הוא מספר. "50 אנשים בחוץ, חלקם נכנסים רגיל, חלקם זורקים לה: 'הלו, זה ברוך דגו, איך את לא נותנת לו להיכנס?'. החברים שלי השתגעו. אמרו לי, 'מה, אתה דפוק? בוא נלך מפה'. אמרתי שאני נשאר. רוצה להיכנס. מישהו ראה אותי בפנים דרך המצלמות. נכנסתי מאחור, יצאתי לכניסה ראשית. התהפכתי, ואני לא בן אדם כזה. שאלתי אותה בצעקות: 'למה לא הכנסת אותי? בגלל הצבע שלי?'. חטפתי לה את הקלסר מהעצבים, הראיתי לה שרשום ברוך דגו פלוס 4. התחלתי לצרוח. יצאו ממני כל הדברים שהם לא אני. היא הביאה אותי למקום ממש כואב וכועס".
והייתה גם את התקופה הקשה במכבי תל־אביב, שבה חלק מהאוהדים ראו בו את האשם העיקרי בכך שאבי נמני, הסמל הגדול, הודח בגללו מהמועדון על ידי המאמן דאז ניר קלינגר. דגו: "הייתי יושב בבית, בוכה, ואומר לעצמי, 'כמה עוד אפשר לבחון אותי'. לא הכנתי את עצמי שזה יבוא מהאוהדים שלי, אלה ששברתי רגל בשבילם והבקעתי שערים בשבילם בליגת האלופות. אם היה אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, הייתי זורק את החולצה ויורד מהמגרש כשהייתי שומע את הנהמות. הייתי עושה רעש גדול. זה מסר שאני משתדל להעביר לשחקנים שמתמודדים עם דברים דומים: תעצרו. תחתכו את זה מהר. כאב לי גם שלא קיבלתי הגנה מההנהלה. ציפיתי שישמרו עליי".
מדברים לאחרונה על הקשיים המנטליים של ספורטאים, שמתחילים לחשוף יותר מהפצעים האלה. אפשר לומר שגם אתה סבלת מדיכאון?
"כשחזרתי מהפציעה היו לי חרדות. כל מה שעברתי עם הנהמות הביא איתו חרדות. לא שיתפתי יותר מדי אנשים. הרגשתי כאילו יש טונות על הרגליים שלי. הייתי מפחד לשחק. היו לי גם בחילות ואין את מי לשתף, לרוקן את הבטן והלב. לפעמים אני אומר לעצמי שאני לא יודע איך אני חי, איך לא הגעתי למקומות של אובדן. מגיל 22, כשנפצעתי, חוויתי רק קושי, כאב, גזענות. איבדתי כמעט הכול. זו מעמסה ענקית. בלילות המחשבות רצות כל הזמן. הייתי קם בבוקר כמו זומבי. אני אומר לאשתי לפעמים שזה נס שאני יושב איתך. עברתי טראומה".
בעבר אמרת שלא מעריכים אותך מספיק. יש לך תקווה שבזכות הספר יעריכו אותך יותר?
"אפשר לצפות ממועדונים שנתת להם שיעריכו אותך. ציפיתי ליותר, אבל זה לא דבר שאני קם בבוקר בשבילו. אני רוצה שהספר יהווה מדריך, כמו מילון, לילדים, לצעירים, להורים, שיבינו שהכדורגל לא מסתכם בכדור ו־22 שחקנים שרצים אחריו. יש פציעות, פסיכולוגיה, משברים קשים, דברים מלוכלכים מאחורי הגב. חשוב שיקראו את זה".
