התקציר באדיבות תאגיד כאן 11
א. בצהריים יצאנו לקניות במערב ברלין. אלפי אוהדי איינטרכט פרנקפורט היו על המדרכות והכבישים, שיכורים משעה עשר בערך, רוקדים ושרים, ונועם, הילד בן ה-11 שלי שיכול לדקלם הרכבים של ליגה שנייה בבלגיה, שאל אותי מה קורה כי הליגה נגמרה בשבוע שעבר עם האנשים שבכו בדורטמונד.
מסע הקסם של ישראל במונדיאליטו - כתבות נוספות
אמרתי לו שהיום גמר גביע.
והוא שאל: "נראה?"
ואני אמרתי: "בטח, אבל נתחיל חצי שעה קודם, כי יש ישראל-ברזיל ברבע גמר של המונדיאליטו. אבל כשהגמר יתחיל, תעביר".
נבחרת ישראל חוגגת על הדשא אחרי הניצחון על ברזיל
נועם יודע. אלו חייו של המהגר. אני יכול לקחת אותו לאליאנץ ארנה במינכן או לאצטדיון האולימפי בברלין או לאולד טראפורד במנצ'סטר, אבל מתישהו אני אוציא את הנייד ואתחיל להתעניין בכמה יצאה בית"ר. אין לו תרופה לג'וק הזה.
ב. הדעה הרווחת היא שזו נבחרת שאין לה קשר לספורט הישראלי, בטח לא לכדורגל הישראלי ובטח ובטח לא למדינה שהיא מייצגת. האמת שזה גם קצת נכון, אבל לא ממש מדויק. הנבחרת הזו, עם ההקרבה שלה, אומץ הלב, היכולת להתכופף ולא להישבר, המבט הלא מושפל בעיניים של היריב (נגד ברזיל, יא אללה, לחזור פעמיים מפיגור בתוך דקות ספורות), הכושר הגופני, האהבה, הקבוצתיות והיכולת האינדיבידואלית, עם השחקנים הערבים והיהודים ולמי לעזאזל באמת אכפת אם אתה יהודי או ערבי או אתיאיסט - היא ממש לא ישראל, בטח לא ישראל השסועה של השנים האחרונות, אבל היא האוטופיה של ישראל. כך ישראל צריכה להיות. ככה יום אחד היא תהיה. אין לה ברירה. מה אנחנו, ברזיל?
ג. ארגון, כל ארגון, בסופו של דבר מקבל את האופי, את דרך המחשבה ודרך הארץ והערכים של העומד בראשו. ראיינתי השנה את אופיר חיים לכתבה על אוסקר גלוך, הכוכב הכי גדול של הדור הזה, שנמכר במיליוני אירו לקבוצה אוסטרית ואפילו לא נמצא באליפות הזאת. חיים היה באטרף כשקיימנו בניחותא שיחה טרנס-יבשתית בין וינה לת"א. במהלך המשחקים אתה קולט שזו קבוצה מאומנת, שכל אחד מהשחקנים שלה מוכן למות בשביל המאמן שלו, שהם מאמינים בו, שהם יודעים שהוא יסחט מהם הכול כיחידים וכקולקטיב, שגם הוא מוכן למות בשבילם. שהם לא יוותרו. הם לא ירימו ידיים. זה לא בסיסטם שלו ושלהם.
4 צפייה בגלריה
הקרבה, אומץ לב, היכולת להתכופף ולא להישבר, המבט הלא מושפל בעיניים של היריב. דור תורג'מן בטירוף
(צילום: AP Photo/Ricardo Mazalan)
איל גולן מברך את נבחרת הנוער
זהו רגע קסום בחייו של מאמן, לראות רמה כזו של אמון, לראות שכל האימונים מתפרצים במשחק, לראות את העבודה שלך נתלית בחדר הכי מרכזי בלובר ולראות את המבקרים עומדים מולה ומוחאים כפיים בלי הפסקה. זהו רגע קסום בשבילך, האוהד, להתרגש מהרגעים האלו, כשהמדינה שלך מקבלת אגרופנים של ביקורת על ימין ועל שמאל. וזה רגע קסום בשבילך כאוהד לקלוט: אופיר חיים הוא לא המאמן של השחקנים האלו, הוא האבא השני שלהם.
"צאו קדימה", היה אפשר לשמוע את חיים צורח לכיוון שחקניו, "אתם עייפים". ואתה אומר לעצמך שאין שום היגיון במשפט הזה. שאם אתה עייף אתה צריך לחפש את הבונקר, להסתגר, לא לזוז, להעיף את הכדור. אבל זה רק בגלל שאתה לא מבין את השפה האופיר-חיימית, ואתה לא מבין מה שהשחקנים שלו מבינים כשהוא אומר את זה. זו סיירת מטכ"ל של הספורט הישראלי, יחידה שבכל רגע פועם ממחישה לעצמה את הגבול שלה, רק כדי לבנות אתגר חדש.
ד. בינתיים במרכז בברלין. נועם בן ה-11 ישב עם אבא שלו בסלון וראה את חצי השעה הראשונה. העברתי לגמר הגביע הגרמני, ונועם אמר: "אבא, לא צריך, תחזיר", והחזיר את ראשו לחיקי. ואחר כך, כשהדמעות לא התאפקו, נועם שם את היד שלו על הלחי שלי בלי להגיד מילה. ואני ידעתי שבעוד ככה וככה שנים, הוא יספר לבן שלו איך ראה עם אבא שלו משחק, והאבא הטיפשון שלו בכה מכדורגל כחול-לבן, ואיך ישראל פירקה את ברזיל אחרי שנתנה לה פור של שני פנדלים.
