תנו כפיים, הכדורגל שלנו חזר. כבר הלכנו לים, כבר פגעו בנו כדורי מטקות בגב, כבר הפנמנו שזהו: צ'או תחרותיות, ביי-ביי פלייאוף, ניפגש בעונה הבאה. והופ, מתברר שנפתחה העונה. ועוד בטיימינג הכי דרמתי שיכול להיות, ערב מפגש הענקיות של הליגה.
מה אומרים, מפתיע? אולי את מי ששכח שמכבי ת"א כבר איבדה פער של עשר נקודות על מכבי חיפה, במהירות הוויניסיוס ג'וניור. ולא אי שם בהיסטוריה הרחוקה, אלא ממש העונה. שוב מתברר שמכבי ת"א של רובי קין היא קבוצה שאפשר לסמוך עליה שתסבך את כל מה שאפשר, ושכמובן לא תיתן לאוהדים שלה לשמוח מוקדם מדי. כלומר שתיתן, ברור שתיתן, ואז תרסק בנוקאאוט.
דגו: "אוי ואבוי אם לא נכבד את מכבי ת"א"
(ONE)
זוכרים את שמינית גמר הקונפרנס-ליג נגד אולימפיאקוס? נו, ההוא שנגמר בשישייה מביכה אחרי שהאוהדים והשחקנים בצהוב עברו לשלב השמפניות לרגל העלייה? כבר אז הבנו שיש פה קבוצה שמתקשה להתייצב על שתי רגליים מנטליות, ופשוט לסמן וי על התמודדות מכריעה. קבוצה שלא יודעת לסיים כשצריך לסיים.
המשחק השני נגד אולימפיאקוס היה דוגמה קולוסאלית. לכו תדעו, אולי מחכה לנו אותו הדבר, רק בגרסת האביב של ליגת העל: מפח נפש שלא נגמר במשחק אחד, אלא נפרס כמו עינוי סיני על פלייאוף שלם.
אל תגידו אין מצב. את סיפור האליפות הזו, הרי, אפשר היה לסיים באלף הזדמנויות קודם. סליחה, אלפיים. אז איך זה, החבר קין, שאנחנו מגיעים למפגש מחר עם האלופה כשכל הז'יטונים על השולחן, כולל המפתחות של האוטו? איך קרה שלחיפה, שכבר הייתה במדרגות, המונית חיכתה למטה, נפתח פול קינג בפלופ?
מגיע לנו כדורגל עד הסוף
ומהבלגנים של ת"א לאלו של חיפה. נניח שמחר בערב היא אכן מנצחת. זה רחוק מלהיות מופרך. הירוקים הרי לא הפסידו ליריבה הגדולה העונה; והיא נותנת בראש כבר חודש; ודין דוד, הבינה המלאכותית של הגולים, לא מפסיק לכבוש; וגם פרנצדי פיירו אש; וערן זהבי, איפה מספר 7 בפלייאוף?; וחוץ מזה, סמי עופר מלא, וקין עצבני, ות"א בלי פליסיון מילסון.
ונניח עוד משהו. נניח שבעוד ארבעה מחזורים מתברר שחיפה לקחה אליפות, ככה על הבאזר, עם כל מה שכרוך בכך: קונפטי, הקפות, קין על המטוס הביתה. נניח שכל אלו מתרחשים. מה אז מבחינת מסאי דגו? באמת שואל. כי כשברק בכר סגר כמאמן, בתחילת הפלייאוף, לפרידה היה הסבר בסיסי, הגיוני, שנוגע למבחן התוצאה. אי־לקיחת תארים בקבוצה כמו מכבי חיפה שווה לכישלון. ועל זה קשה היה להתווכח, גם אם הייתה דרך ובנייה יפה, והיה הכל.
רק שבחיפה לא ממש חיכו לסוף כדי לוודא שדגו נכשל במבחן התוצאה, נכון? פשוט נפל להם בכר ביד, ובכר זה בכר, מה עוד שהיה לו את הנבחרת בממתינה, ככה שחבל לחכות.
אז מה עם החתמת הבזק הזו שידרה שקברניטי חיפה פחות מאמינים בסיכוי להציל את העונה, בזמן שהתברר שהשחקנים ודגו שידרו ועשו אחרת. בהיבט הזה, ניצחון מחר ואליפות בהמשך, יהיו כמובן הישג גדול – אבל כזה עם כוכבית של מבוכה. מאמן שלוקח צלחת לא צריך ללכת הביתה. ועדיין, אם להשוות ליריבה בצהוב, זה יהיה הרבה פחות מביך מלשמוט אליפות אחרי שאתה מוביל עונה שלמה. אחרי שאתה הופך שנה בטוחה לשנת שמיטה.
ואחרי שאמרנו את כל אלה, מחר, 20.30, סמי עופר, הולך להיות פה ראש בראש אמיתי. והאמת? אחרי כל מה שעברנו השנה – מאמצי החזרה לחיים, לספורט, בתוך שגרת המלחמה הנוראית - מגיע לנו שיהיה פה כדורגל שיעשה לנו טוב על הלב.
ובעיקר מגיע לנו כדורגל עד הסוף.
פורסם לראשונה: 01:30, 10.05.24
