תודו שגם לכם יש את ההרגשה המעצבנת הזו: לא משנה כמה הדברים הולכים טוב כיום בכדורגל הישראלי, ואני באמת לא זוכר תקופה כל כך מוצלחת, תמיד יהיה משהו שיקלקל. זו יכולה להיות הסערה סביב עומר אצילי, קשקוש החדר הפרטי של ערן זהבי (עוד אגיע לכך אחר כך) או ההתנהגות של גיא לוזון שסוטר לשחקניו כעידוד בסגנון מאמני התעמלות רומנים של שנות השבעים – והם עוד מקטינים את הנושא בסיום ואומרים שהכל בצחוק. אי אפשר להתחמק מהתלים הקטנים, שמחכים לנו על המדרכה בדרך לבמה הגדולה.
מה אנחנו צריכים לעשות עם ההרגשה הזו? כלום. בעבר כל הפרשיות האלה היו הופכות למוקד השיח ולשעירות לעזאזל, הסיבה המוסכמת בציבור לכך שנבחרת ישראלית כלשהי נכשלה. למשל, דנמרק ונערות הליווי. עכשיו אין לנו צורך ללעוס את הנושאים האלה ללא הרף בראש. אלו רק הערות שוליים – מרגיזות ככל שיהיו, ובהחלט דורשות טיפול – שלא צריכות להסיט את תשומת לבנו מההנאה העצומה שאנחנו מקבלים מהשחקנים.
הדבר המשמח ביותר בשילוב של מכבי חיפה באלופות + נבחרת הנוער בגמר אליפות אירופה + העלייה של הנבחרת הצעירה ליורו + היכולת של הנבחרת הבוגרת לנצל הזדמנות פז כדי לשפר את מעמדה ביבשת, הוא שמדובר בהצלחה רוחבית. זוכרים את העלייה ההיא של נבחרת לטביה ליורו בתחילת שנות האלפיים? היא לא יותר מקוריוז היום, כי מדובר היה בדור חזק אחד בלי בסיס אמיתי מאחוריו, ובמהרה הלטבים הידרדרו למטה. כיום מדובר באחת הנבחרות הגרועות באירופה. אצלנו מדובר בכמה שכבות גיל. אולי כל ההתפרצות הזו התרחשה בקיץ אחד, אבל היא לא מוגבלת לנבחרת אחת.
אלמנט חשוב מאוד קשור למסלול שעובר השחקן הישראלי. ישנם יותר בעלי בית, במיוחד במועדונים שמחוץ לשלישיית הצמרת הנוכחית, שמוכנים לתת למאמן גב בשיתוף צעירים (אנחנו מחמיאים לכדורגל הישראלי אבל לא נסחפים – רוב המאמנים בליגת העל קובעים מעט מאוד ובעיקר נלחמים לשמור על התפקיד). בנבחרת הצעירה זה צריך להיות הסטנדרט, לא כמו במחזורים קודמים שהיו מלאים בילדים מיובשים – הרכב של שחקנים משמעותיים בקבוצות שלהם, ומועדונים כמו הפועל ת"א, הפועל ירושלים, קריית-שמונה ומ.ס אשדוד החלו להצטיין בכך.
אתה לא חייב שאלו יהיו כובשי שלושערים ומצטייני המחזור, רק שחקנים שמשחקים באופן קבוע בליגת העל. למשל נועם מלמוד מהפועל ירושלים, או זוהר זסנו מאשדוד. אלו השמות שהכדורגל הישראלי זקוק להם – לא כאלו שילדים יתלו פוסטרים שלהם בחדר (זה עדיין קורה או שנגמר ב-1995 ולא שמתי לב?), אלא צעירים עם מנטליות וניסיון של מבוגרים מהם, שמוסיפים המון איכות.
יותר צעירים בליגת העל, יותר הצלחות
העניין החשוב הוא שזה התחיל לקרות גם בנבחרת הנוער. אנחנו מדברים על סגירת פערים מאירופה, ואירופה מתנסה כבר חמש שנים בהורדה משמעותית של גיל השחקנים שמקבלים צ'אנס קבוע בליגות הגדולות. אית'ן וואנרי מארסנל שבר לאחרונה את שיא הפרמייר-ליג, והוא רק בן 15; דורטמונד נראית לפעמים כמו קבוצה שלא מרשה למישהו שגילו מתחיל ב-2 לשחק עבורה; ברצלונה התחילה מאפס את המהפכה בסגל עם טינאייג'רים. עכשיו, כשזה קורה (לאט מדי, מספיק עם הפחדנות של המאמנים) אצלנו, פתאום קורה משהו מוזר אצל האוהדים – הם מזהים שמות ופרצופים של שחקנים מהנבחרת עד גיל 19. זה נדיר יותר מאשר לקבל ברכה אישית לראש השנה.
הדבר הזה מצטרף למרכיבים משמעותיים אחרים. קודם כל, יציאה של יותר שחקנים בגיל צעיר מאוד לאירופה היא צעד הכרחי. נכון, לא כל אחד יכול לעשות את המעבר והקפיצה, וטוב גם לשחק בארץ כשצוברים תאוצה, אבל השחקנים שעושים זאת – ליאל עבדה, מנור סולומון, תאי עבד – מביאים לנבחרות משהו אחר. הכמויות של השחקנים האלה צריכות לגדול, לא עוד ספקות ולבטים, אלא לנסות כבר בגיל 16-15 לראות אם החיים האלה מתאימים להם. מי שיתמיד, יחזור כשחקן אחר לגמרי.
ויש גם את עניין התוויית הדרך. אני עדיין מחזיק בדעה שהרוב המכריע של המאמנים הישראלים לא טוב מספיק. אבל ברגע שמוצאים אנשים עם אינטליגנציה רגשית וגמישות מקצועית, הם יכולים להצטיין תחת ההדרכה של איש מקצוע מחו"ל. אין בושה בזה: הכדורמים הישראלי נמצא בתור הזהב שלו בזכות מאמן יווני מבריק שהגיע לעשות כאן סדר, וכל הסימנים מעידים על כך שילה חוס עושה עבודה נהדרת בנבחרות הצעירות. כל שיפור מקצועי כולל גם עבודה על מה שמסביב, ובנבחרת הנוער, כך אהבו לספר אחרי שהפכו לסגני אלופי אירופה, ציוותו במיוחד שניים מהשחקנים הבולטים באותו החדר, מאחר שבהתכנסות הראשונה ניכר היה שאין ביניהם קשר טוב. הם סיימו את המסע כחברים טובים שהקשר ביניהם השתפר.
זהבי שוב נכנס לפינה
השימוש בסיפור החדר מכוון. מה אני חושב על פרשת ערן זהבי ויוסי בניון? 1. שגם אם משהו "נהוג" או "מקובל" או "היה" ככה במשך שנים, זה לא אומר שהוא צודק. עצם העובדה שנתנו לזהבי חדר לבד בשנים האחרונות לא מהווה תירוץ לכך שצריך להמשיך בכך. 2. אני לא קונה את התגובות של זהבי, בעיניי הן מתנשאות. חדר לבד בשביל המקצוענות? לא. הוא תיאר בפירוט את טקס הבוקר שלו, שחשוב לו לעשות בלי אף אחד מסביב, אבל לכל אדם ולכל שחקן יש טקס בוקר. בנבחרת משאירים את האגו בצד, ולא מציירים מצג שווא לפיו מה שאדם אחד עושה חשוב יותר, כאילו זו נוסחת הקסם שלו לכיבוש שערים.
הפוסטים שעלו אחר כך, שבהם התבטא כמי שעושה טובה אם יקבלו את דרישותיו ויסכים לחזור לנבחרת, לא היו לעניין. גם מי שבצד שלו וכועס על בניון וחזן לא יכול להתעלם מכך שזהבי נכנס לפינה מאוד מיליטנטית ומשדר, בפעם המי-יודע-כמה, את גישת "כל העולם נגדי ורק אני צודק". אני לא מתחבר לאנשים שלא יודעים לטעות. 3. זה עשה לנבחרת טוב.
זהבי נתן בעידן האוסטרי את התקופה הגדולה ביותר של שחקן נבחרת ישראל בכל הזמנים, וזה לא הביא אותנו לשום מקום – גם בגלל שווילי רוטנשטיינר, איש כדורגל מעולה ומאמן גרוע, בחר בשיטה לא מתאימה ואף פעם לא הגיב בזמן. בלעדיו, נדמה שקרו שני דברים – האישיות הגדולה והשליטה בחדר ההלבשה פינו את מקומן לעבודת צוות, והשחקנים למדו שהם יכולים להצליח בלעדיו. היו עוד היבטים קריטיים בשיפור בתוצאות, כמו ניהול נכון של חזן (שהרס לי את כל המחמאות כלפיו כשקרא לקהל "להתבגר" אחרי הבוז לאצילי – לא משנה בעד מי אתם בוויכוח, זו אמירה נוראה) והתבשלות של מספר שחקנים, אבל גם הצלילה לאוקיינוס בלי גלגל ההצלה של זהבי הייתה חשובה.
כשכתבתי על הקיץ הענק של הספורט הישראלי, הדגשתי כי בענפים האולימפיים ההצלחה הזינה את עצמה. כל ספורטאי שהתמודד טוב עם אתגרים שיחרר את זה שאחריו. הכדורגל מנותק מהעולם הזה. אלו לא ספורטאים בודדים, אלא קבוצות שלמות עם דינמיקה משלהן, שאין בהן איש שגדול מהשלם. עכשיו יש לנו כמה כאלה, בבת אחת, וזה לא מקרי – כאשר משקיעים מעט בעבודה נכונה, בדרך מסודרת וגם באנושיות לצד המקצוענות, מקבלים כל כך הרבה.