"כולנו מכורים של מישהו, שמבקש עכשיו תרגישו"
אני לא יודע אם ברי סחרוף אוהב כדורגל. השמועה על כך שהוא אוהד הפועל ת"א הגיעה אליי, לא קיבלתי אישור מבוסס. אבל את חותמו על הענף הוא השאיר בוודאות, בכך שתיאר במילים מדויקות את התחושה הלא נעימה שעוברת לנו בגוף כששדרים ישראלים רבים מעבירים משחק. תרגישו! הם דורשים, אפילו לא מבקשים. ואם לא תרגישו, אנחנו נדאג לזה (בזמן שאתם קוראים, דמיינו את התנועה של חיבור בין אגרוף לכף יד פתוחה שאנשים בסרטים עושים בזמן שהם מאיימים)!
הביטוי החדש לכך הוא דבר איום ונורא בעיניי - הטרנד שמצלם את השדר במהלך רגע גדול. אתם לא הסיפור. תראו לנו את השחקנים, את החגיגות שלהם, עוד שידור חוזר של השערים. לא את ההתרגשות ליד המיקרופון, זה חוטא לתפקיד. אבל מדובר רק בסניף נוצץ ומעט שונה של אותה רשת שאנחנו מכירים כבר זמן רב – רשת "תרגישו!" שלא עושה הנחות לאף אחד מהצופים ומתמחה כבר שנים ארוכות במוצר בודד: צרחות.
מברי סחרוף נעבור ליהונתן גפן, ונלך על וריאציה חדשה ל"ריח של שוקולד": יש לנו צרחות בקטן וצרחות בגדול, צרחות ביוקר (בערוצים בתשלום) וצרחות בזול, צרחות אגוזים וצרחות סתם (שלעולם אינן חסרות במלאי), לעשירים ולכולם, וכאב הראש בחינם (אם פתחו את המשחק לקהל הרחב). זו הדרך של חלק מהשדרים ללחוץ עליכם בכוח כדי לנסות לייצר באופן מלאכותי התלהבות מאירוע ספורטיבי נחות למדי. האוזניים לא יכולות לרמות את העיניים.
רשימה קצרה של דברים שלא שווים את הצרחות: שריקה לפנדל בדקה ה־97 במשחק כלשהו במחזור ה־17; החמצה של הפנדל הזה; שער בעקבות הפנדל הזה; שריקת סיום; התקפה מתפרצת לכל כיוון ובכל זמן; 99.9 אחוז מההתרחשויות בליגת העל. ועדיין, הצרכנים חוטפים מהצרחנים בכל פעם שהאצבע הרועדת לוחצת על הכפתור בשלט.
אם כבר קו מוזיקלי, אז אלבום המופת "שינויים בהרגלי הצריחה" של החברים של נטאשה נפתח עם "בדקה אחת שפויה". כמה אירוני. נכון שכניסת הרשתות החברתיות הפכה את עבודת השדר למסובכת יותר מאחר שכל טעות תמימה זוכה להתנפלות המונית, אבל לא מדובר כאן בשגיאה עובדתית, אלא בטעות בגישה: לא תהפכו את הכדורגל הישראלי ליותר טוב בזכות שאגות חסרות הצדקה, אנחנו רק רוצים שפיות. חזרה לפרופורציות, לתת למשחק לרגש אותנו כמו שהוא יכול גם בלי סאונד. אל תצרחו עלינו כדי שנרגיש, כי ההרגשה שנוצרת היא בעיקר עצבים.
וגם: לא תקרא לשחקן בן 25 "ילד". יש קפטנים בגיל הזה
