במהלך יום חמישי אוהדי מכבי ת"א עוד התפייטו בסוגיה אם רבע הגמר שלהם הוא הגדול אי פעם של קבוצה ישראלית באירופה. ואז, על הדשא, נראה היה כאילו גם ה־11 של רובי קין מדשדשים בחלומות על גודל ההישג. על איזה אדירים הם. איכשהו מישהו שכח שם מהקטע של אולימפיאקוס, שיש איזושהי קבוצה עם שם כזה. ושנקבע שצריך לעבור אותה קודם. באמת, איזה חוסר התחשבות.
מת על אלו שבאים לנחם עכשיו. שאומרים שזה לא דרמה, שמכבי לא עשתה פאדיחה בלתי נסבלת. שלהגיע לשמינית גמר הקונפרנס־ליג זה אחלה. שמלכתחילה היה פה מפגש של נחיתות, נוכח העובדה שאי־אפשר היה לארח בישראל. שבלי מילסון מכבי היא קבוצה אחרת. אה, ושהלחם והחמאה זה בכלל הליגה. לא קונה את זה. לא קונה אף תירוץ בנפרד ובטח לא יחד. בולשיט.
נתחיל מהסוף, שאמור להיות ברור לאחרון מביאי הכדורים: קבוצה ישראלית שמכבדת את עצמה לא אמורה לקבל שישייה, בטח לא מקבוצה שהיא לא ריאל מדריד. בלי קשר למפגש הראשון, ועל אחת כמה וכמה אחרי הניצחון הגדול – זה לא יכול לקרות. אבל מכבי ת"א באה ברצלונה. באה רבע גמר. היא, האוהדים שלה, המאמן שלה, כל מי שסביבה. באה בלי להבין שיש פה משחק לקחת קודם. ברגליים, בשיניים, בלב. בלי להבין את המהות של האירוע: אין קל. ובכלל, ניצחון מזהיר אחד לא הופך אותה בן־לילה לעדיפה על אולימפיאקוס. חוסר הבנה טוטאלי של המציאות.
זה לא שאולימפיאקוס הביסה. כלומר כן. ועדיין, ההגדרה חוטאת למה שהתרחש באצטדיון בסרביה. זו מכבי שהובסה עוד לפני שעלתה לדשא.
זה השוער רועי משפתי שנתן לכדור מקרטע לחלוף לו בסמוך לכפפה על ההתחלה, ואז בין הרגליים. זה חוסר האונים של עידו שחר. זה האין הגנה והאין מענה של קין שאיפשרו לדניאל פודנסה לחגוג מימין. ובסוף, זו מכבי ת"א שגרמה לכל מטאטא לירות.
4 צפייה בגלריה
תבוסה שמעלה סימני שאלה על מאבק האליפות. פרץ וקניקובסקי בסרביה
(צילום: REUTERS/Marko Djurica)
ועדיין, הכשלים המקצועיים הם אירוע משנה בסיפור התרסקות כל כך מפואר. אני שם את האצבע על המצב התודעתי, שבו כל קבוצה מגיעה למשחק מכריע ובקלות דעת בלתי נסבלת מקבלת שישייה. אז מצד אחד יש לנו גאווה. מלא, בטונות. יוהרה, ביטחון. חסר כיסוי, יש לומר. ומהצד השני, יש קבוצה שמגיעה בהכרה שיש לה איזשהו אירוע, נגיד משחק, שצריך לחלוף על פניו. לא מעבר. בלי להבין שכלום לא בכיס. אחלה מתכון לסערה מושלמת. לכאפה מצלצלת. היבריס כזה לא יכול לעבור בלי עונש הולם: בסוף, מרוב דיבורים על רבע הגמר, מדברים על משמעות התבוסה. על מיקומה בהיסטוריית התבוסות הישראליות. אני לא בטוח שיש טעם להשוות: הכדורגל שלנו עשה מספיק בושות לכמה גלגולים, ויש אפילו עודף.
ובכל זאת, יש כאן כתם שבולט יותר מאחרים. בגלל הקלות המבזה. בגלל הזלזול. בגלל שהיה פה משחק על משהו גדול, אחרי ניצחון גדול. בגלל שלא היה צריך הרבה – רק קצת מנטליות ורגליים על הקרקע. שזה קורה ערב משחק גורלי של הנבחרת: מכבי ת"א פשוט עשתה נזק לכדורגל הישראלי ולעצמה – כתם שאף סקוץ' ברייט של אליפות וגביע לא יוריד.
ואם כבר אליפות וגביע, אז עוד מילה וחצי, על הצפוי לבוא. התבוסה הזו היא סימן שאלה מהדהד נוסף שמרחף מעל היכולת של מכבי ת”א גרסת קיין להגיע למשחקי הכרעה שצריך לגמור. על היכולת שלה להתייצב על שתי רגליים, מבחינה מנטלית, ברגע האמת. ראינו אותה בשני המפגשים עם מכבי חיפה, כשהייתה יכולה וצריכה לברוח. אל תתפלאו אם תשמוט גם את מה שנשאר.
בגלל הקלות המבזה. בגלל הזלזול. בגלל שהיה פה משחק על משהו גדול. בגלל שלא היה צריך הרבה, רק קצת מנטליות. בגלל שזה קורה ערב משימה גורלית של הנבחרת: מכבי ת"א עשתה נזק לכדורגל הישראלי ולעצמה – כתם שגם אליפות וגביע לא יורידו.
פורסם לראשונה: 08:01, 17.03.24
