שבועיים וחצי חלפו מאז שאביו של מנהל מכבי חיפה, גיל אופק, בנצי, חולץ בשלום מכפר עזה, אך המראות הקשים, רגעי החרדה והחשש העצום, לא עוזבים אותו. גיל הוא אומנם חיפאי, אבל אביו עשה גרעין נח"ל והתחתן בכפר עזה. שנתיים אחרי שאחותו הבכורה נולדה, באמצע שנות ה-70, המשפחה עברה לחיפה. בשנת 2006 ההורים התגרשו ובנצי חזר לעוטף עזה.
אחרי ימים לא פשוטים, חששות ופחדים גדולים, מספר גיל על מה שקרה באותה שבת ארורה, ומדבר על העתיד הלא ברור.
"במבט לאחור, בפן האישי, היום אנחנו מבינים את גודל הנס למשפחה הגרעינית שלי. אבל אם ברזולוציה רחבה אנחנו מבינים את גודל האסון? אי אפשר להבין, זה משהו בלתי נתפס".
היו רגעים שחשבת על הרע מכל, ושאבא לא ישרוד את מתקפת הטרור הנוראית?
"בוודאי. מתחילת המתקפה היו חששות מאוד גדולים. קיבלנו הודעות על חדירת מחבלים בקיבוץ, כל עוד היינו בקשר טלפוני אבא הסביר שהוא בממ"ד סגור. מרגע שנגמרה לו הסוללה ב-22:00, רף החרדה עלה באופן משמעותי. בהודעה האחרונה שלו הוא דיווח שהיריות קרובות ואז נותק הקשר".
איך הוא מרגיש היום?
"בסדר באופן יחסי. הוא בריא ושלם, שזו התחלה טובה. כל יום אתה מגלה עוד ועוד, חברים שחיית איתם נרצחו, או נחטפו או שמשהו קרה לבני ביתם, זה נוגע בכולם. 17 ימים מהמתקפה הנוראית הזו אנחנו מגלים דברים חדשים, עד שאתה נושם יום אחד נופלת עלייך בשורה וזה לא עוזב אותך. במקביל ניחומי אבלים. אסון של ממש".
אנחנו כעם עברנו טראומה לכל החיים אז בטח מי ששם.
"חד משמעית טראומה גדולה. הם עדיין בשלב העיקול, אף אחד לא מבין מה קרה והם לא יכולים להבין את הסיטואציה. זה משהו בקנה מידה היסטורי, לרעה"
אבא חושב לעזוב את העוטף?
"הוא לא מתעסק בזה כרגע, זה עוד טרי. כרגע הוא במלון בשפיים. רוב הקיבוץ התפנה לשם באמצעות המדינה, יש התגייסות טוטאלית של המלון, המדינה. שומעים הרבה ביקורות שלא ערוכים, אני לא יודע מה קורה במקומות אחרים, בשפיים דואגים להם מהכל להכל ולא חסר כלום. הם חיים את הרגע, הם לא יכולים לחזור לקיבוץ, הרוב נשרף שם. השאר איזור לחימה. עד לפני כמה ימים תפסו שם עוד מחבלים. יש שם רקטות על בסיס יומי, המקום שטח צבאי סגור. מוקדם מדי להגיד מה הלאה".
