בתוכניה כתוב שמדובר במשחק כדורגל במוקדמות היורו בין נבחרות שווייץ לישראל, שמארחת את המשחק בהונגריה בגלל המצב. כתוב שזה משחק מכריע לקביעת העולות לאליפות אירופה בקיץ הבא בגרמניה.
זה מה שכתוב במסמכים הרשמיים, אבל כל מי שהיה בשעות הבוקר במלון לאונרדו בבודפשט, יודע שזה הרבה יותר ממשחק כדורגל. שבעצם הכדורגל הוא רק תפאורה לאירוע מרגש, מעודד, של אחווה ונתינת כתף. ניצחון יהיה בונוס, אבל אף אחד לא משחק פה על התוצאה.
עידן רייכל מרגש את ילדי עוטף עזה, שעשו את הדרך להונגריה
(צלם: עוז מועלם)
החל משעות הבוקר המוקדמות נחתו בבודפשט שבעה מטוסים, חלקם של חברת אל על, שבבטנם ישבו מעל לאלף ניצולי הטבח של ה-7 באוקטובר, ביניהם מאות ילדים, שעברו ברגע אחד מ-40 ימי תופת, יתמות, אובדן, ועוד דברים שילדים לא אמורים לחוות, לחוויית אושר של כמה ימים, אתנחתא. וזה עוד לפני הכדורגל.
המארגנים ארגנו הכל צ'יק-צ'ק. הכל היה מתוקתק: פתאל ארגנו חדרים, הסוכנות סייעה, ההתאחדות עזרה עם הכרטיסים, האבטחה עשתה את שלה. זה היה אסקפיזם מטורף, מעבר שלא יתואר מיגון עמוק לאקסטזה אצל הילדים שקיבלו כדורי רגל, חולצות, מתנות קטנות והורים לא עצובים, אחרי חודש שבו קיבלו רק בשורות רעות. המבוגרים קיבלו קצת נורמליות. המון.
תושבי עוטף עזה מתארחים בהונגריה
(צילום: עוז מועלם)
כולם הסתובבו ורצו לספר את הסיפור שלהם. חלקם כדי לפרוק ולחלוק את הכאב. חלקם כדי לעכל שזה באמת קרה. חלקם אמרו שזה נראה להם כמו פנטזיה, גם החופשה האירופית המרעננת, אבל גם ה-7 באוקטובר. חלקם התבשרו כי בדקה השביעית יורחק כדור המשחק על ידי נבחרת ישראל אל מחוץ לקווי המגרש.
"כולנו לוחמים, בעורף ובחזית"
בצהריים הגיעה עוד הפתעה: עידן רייכל, שישיר היום גם את ההמנון לפני המשחק ("אני לא הולך לשיר את ההמנון, אלא להוביל אותו") הגיע. הילדים, חדלו מלהתאמן על שירי הנבחרת, המבוגרים לא האמינו. רייכל הוביל שירה בציבור בת חצי שעה. כל אות, משפט וחרוז, שהוא כתב בקונטקסט אחר, קיבל פתאום הקשר אחר, מורבידי ואמיתי יותר. כולם שרו ביחד איתו, עם חיוך, דמעות וכאב בלב. "חשבתי שאני מגיע לפה כדי לתת להם כוח", אמר רייכל שביטא את ההרגשה של רבים שהגיעו לחלוק עם הניצולים את הרגע, "אבל האמת היא שאני יוצא מפה עם כוח מהם. מחוזק. זה מרגש. כל החודש האחרון הוא התכנסות פנימית ויציאה החוצה להתחזק. כולנו לוחמים, בעורף ובחזית. היה משהו מאוד חזק לשיר עם אנשים האלו היום ביחד. אנשים שקמים מאסון כזה ועוזרים לך בנקודת שבירה".
איציק ואיריס אבוחצירה הגיעו עם ילדיהם אנאל ואביאל. הם איבדו את בנם אוראל, שהיה ברמן במסיבת נובה. "אנחנו אוהדים שרופים של מכבי חיפה. כל משחק. יומיים לפני המסיבה היינו ביחד במשחק נגד פאנאתינייקוס", אומר איציק, "הנצחנו אותו בקעקועים דומים על הזרועות שלנו, אנחנו אוספים כסף לספר תורה על שמו, וגם לפה הגענו כדי להנציח את השם והזיכרון שלו. להראות לעולם שאנחנו עומדים על הרגליים, לא מפסיקים".
הוא הראה לי קליפ מהוידאו של בוקר השביעי באוקטובר במסיבה. אוראל עוזר שם לפצועים בפינוי. "זה האימג' האחרון שלו", הוא אומר, "במקום לברוח, הוא עוזר לאחרים".
היית מעדיף שהוא היה בורח, שאלתי. "זה עושה לי צמרמורת בלב לענות על זה, אבל לא. הוא היה גיבור והוא מת גיבור. זה זיכרון של מה שהוא היה בחיים: ילד של נתינה ועזרה".
"איבדנו קשר איתו אחרי כמה שעות", מספרת אמו איריס, "הוא השאיר הודעה למרגריטה, מי שהייתה אמורה להיות אשתו: 'זה לא יעזור, אני אוהב אותך, אבל יורים עלינו'".
"אני מודה לבורא עולם שהיה לי את אוראל ל-25.5 שנים. זה לא צחוק. ועכשיו אני צריכה לקיים את הצוואה שלנו. לא לשקוע, לתת נחמה למי שמה לחזק אותי. אני יודעת שאני עכשיו בחשיכה, אבל מחכה עוד אור גדול עם חטופים שיחזרו הביתה. אנחנו פה כדי לשמור על הזיכרון הפרטי שלנו, אבל גם להזכיר לעולם שעם ישראל אולי מתכופף, אבל אף פעם לא נשבר".
"אוראל תמיד היה משחק איתי כדורגל וקונה לי גלידה", נזכר אחיו, ואחותו מסכמת: "הוא תמיד אהב אותי. הוא תמיד היה פה בשבילי".
עם ישראל חי, גם בחוץ לארץ
"בשבוע שעבר הבן שלי אמר לי שהוא רוצה לנסוע למשחקים בהונגריה", אומר יגאל ניסל, מארגן המסע, "אמרתי לו איך אפשר לנסוע וליהנות שיש אנשים בלי בית ושאיבדו הכל. והוא אמר לי 'מה הבעיה אבא, בוא נביא גם אותם'". וככה יצאנו לדרך.
"כולם נתנו כתף. לא ידעתי אם יש משפחות שרוצות. כתבתי בעשר בלילה בוואטסאפ לשלוש משפחות ותוך ארבע שעות היו לי 200 הודעות. הבאנו 130 אנשים, מתוכם 74 ילדים. היה חשוב לנו להראות להם שעם ישראל חי גם בחוץ לארץ".
"כשפגשתי אותם בשדה תעופה בפעם הראשונה, חיבקו אותי ונישקו אותי עשרות אנשים שלא הכרתי בכלל. שרנו במטוס 'עם ישראל חי', ילדים באו וסיפרו לי מהציפייה למשחק ולטיסה עשתה להם מבחינת מצב הרוח, יש פה הרבה כאב ותקווה, פחד ואושר, הרס ובנייה. ילדים שעברו טראומות קשות ופתאום היו עם חיוך על הפנים. מרגוע לנפש. חשבתי שאני עושה את הכל בשבילם, וזה נכון, אבל עכשיו אני מבין מה האושר שלהם עושה לחוסן ולנפש שלי".
ענבר שדמה-קידר הגיעה עם הילדים שלה אופיר, טליה ואיתי, ויונתן פרינדלנדר, חבר של איתי. "הייתי עם בעלי, טליה, והבן הצעיר שלי בבית בבארי. אופיר ואיתי היו אצל אחותי בנתיב העשרה. חמותי הלכה להליכה היומית שלה, מזה שנים, בחמש ועשרים בבוקר. אחרי שעה וחצי, יש לנו שיחה מוקלטת איתה ואנחנו מבינים שירו עליה והיא פצועה. היא החטופה הראשונה", מספרת ענבר. "התקשרנו לבטחון והבנו שיש מחבלים ופצועים והרוגים. נכנסנו עם אקדח לממ״ד, ואני והילדים היינו מתחת למיטה 17 שעות, פס קול של תופת. בקבוצת הוואטסאפ הבנו ששורפים בבתים וההרגשה התמידית היא שאנחנו הבאים בתור, והתקווה שמחזיקה אותנו זה לשמוע מסוקים למעלה, שלא באו עד שש בערב".
"צלצלנו כל הזמן לאמא", נזכר אופיר קידר, "והם ענו פעם אחת לרגע בגלל שהם לא יכלו לדבר. ואז היא אומרת לנו שהיא אוהבת אותנו, וזה מרגיש כמו פרידה. אני מבין שהתחילה מלחמה, אני לא אוכל ולא שותה 24 שעות, כל הזמן מחזיק עמדה שאם נכנס מחבל אני אוכל לברוח. כשיצאנו הבנתי שאני בסדר אבל המשפחה לא. סבא נרצח, ואמא נחטפה. ועוד מלא אנשים מהקיבוץ".
"כששמעתי שנוסעים להונגריה, אז מאוד התלהבתי, אבל אמא היססה, ושיתפה אותנו בפחדים שלה. לקח לה קצת זמן, אבל בסוף החלטנו לבוא".
ענבר: ״בהתחלה אמרתי אין מצב שאני נוסעת ומעלה את הילדים שלי על מטוס במלחמה. אבל אז קלטתי שקיבלנו את החיים במתנה. אנחנו פה ואנחנו נהנה ממה שהחיים נותנים לנו".
