לפני ארבע שנים, כשהוא רק בן 34 ועדיין כדורגלן פעיל ופופולרי במדי קבוצת הצמרת הפועל באר שבע, מאור מליקסון ראה את המוות מול העיניים, ואפילו נפרד כבר מאשתו טל. "אמרתי לה, 'אני אוהב אותך, שמרי על הילדים ותבטלי את המינוי לעיתון, במילא רק אני קורא אותו", הוא משחזר השבוע. "היא הייתה גמורה והתפרקה בבכי, נפרדנו כמו בסרטים. אתה פותח את העיניים ורואה שחור. אין איך לטעות, חשבתי שככה מתים".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
יומיים קודם לכן, אי שם בסוף מאי 2019, הוא קיווה לשים סוף לכאב החד בבטן שלא עזב אותו במהלך אותה עונת משחקים, שהעביר עם משככי כאבים. הניתוח עבר בהצלחה, מליקסון הרגיש טוב ורק שמע מהמנתח הערת אגב קטנה: "וריד אחד נקרע אז צרבתי אותו. הכל בסדר".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
למחרת הוא שוחרר הביתה, וכשניסה לקרב את הכיסא בישיבה לעבר השולחן, הרגיש כאב חד. "ראיתי כוכבים, זה היה הדבר הכי כואב בעולם. לקח לי רבע שעה להגיע לחדר השינה שבמרחק עשרה מטרים, נפלתי למיטה ונרדמתי. בערב עידכנתי את הרופא המנתח בטלפון מה קרה. אמרתי לו, 'אני יודע שאני קצת בכיין, אבל זה היה מוגזם'. ידעתי שזה אמור לכאוב קצת, אבל זה כאב ברמות אחרות. הוא הרגיע ואמר שזה הגיוני, וחשבתי שאם הוא אומר אז הוא יודע.
"למחרת, בשישי, שכבתי במיטה אחרי שנ"צ - ובום, שוב כאב חד ואני לא מצליח להוציא מילה. רק לקרוא לאשתי, בקושי: 'טל, טל', ו'אמבולנס'. איבדתי הכרה, וגססתי, אין מילה אחרת לתאר את מה שעבר עליי".
מהר מאוד התברר שהווריד שהמנתח צרב נפתח שוב, ומליקסון סבל מדימום פנימי מסיבי והובהל לניתוח חירום כשהבטן שלו מלאה דם. "הרופאים אמרו שהייתי קרוב לסוף שלי ושמרוב דם לא הצליחו לזהות מה הבעיה, אז התרכזו בלנקז. אני לא זוכר כלום, רק קולות של אנשים ושביקשתי משכך כאבים. הזריקו לי משהו ונכנסתי לטריפ שבו ראיתי רק צבעים זזים.
"כשהתעוררתי מהניתוח דבר ראשון בדקתי שאני בחיים, ואז העפתי מבט לבטן והכל נראה בסדר. אותו רופא שניתח אותי הגיע ואמר לי שהפעם באמת הכול בסדר".
מה הרגשת כלפיו אז, אחרי שהתרעת בפניו על כאב חמור?
"אל תהיה חרא, אתה יודע שצרבת לי וריד שקרעת, ואני אומר לך שכואב לי, אז תגיד לי 'בוא אליי, נראה מה קורה'. אולי היינו מסדרים את זה לפני. תבדוק אותי. אף פעם לא כעסתי עליו יותר מדי, אבל מבאס אותי שהוא לא התנצל, ושהוא לא שלח אותי למיון כשאמרתי לו שמשהו לא בסדר. לפחות תבוא אליי ותגיד סליחה. ולא תבעתי אותו, ויכולתי לתבוע ולהגיד לכולם מי הוא. והחלטתי שלא, כי הבנתי שזה לא בכוונה, אבל הוא היה יכול להתנהג גם אחרת. אגב, למזלו לא מתִּי".
תראה, גם לך זה עדיף.
"צודק, למזלי ואז למזלו".
וכשמליקסון מדבר על המוות, זה בגלל שהניתוח הסבוך בבטן היה רק המערכה הראשונה בסרט האימה שנכפה עליו. "יומיים אחרי הניתוח הזה הגיעו לבקר אותי בבית החולים המאמן המנטלי של הקבוצה איתן עזריה והדובר גיל לבנוני", הוא משחזר. "רגע לפני שהם הלכו הם זיהו שכף הרגל שלי טיפה נפוחה וקראו לרופא. לא משהו רציני. למחרת הרגל כבר הייתה נפוחה פי שניים מהשנייה בגלל חסימת דם. פה כבר פחדתי".
מליקסון הוכנס לסדרת צילומים, אבל כמות הדם ברגלו לא איפשרה לרופאים לראות יותר מדי, והובילה להחלטה מהירה: מנתחים ועכשיו. "ראיתי שהרופא נותן לי מבט של רחמים", הוא אומר. "הוא ממש בכה כשדיבר איתי, ואמר שרק אחרי שהוא יפתח את הרגל הוא יוכל לדעת מה הבעיה. המנתח הפעם היה אחר, ד"ר רבין. אמרתי לו, 'דוקטור, אני לא רוצה כדורגל ולא כלום, רק מבקש שתשאיר לי שתי רגליים'. הוא ענה 'אעשה הכול'".
12 שעות של ניתוח מורכב, שבמהלכן הרופא יוצא מעת לעת לעדכן את אשתו של מליקסון, טל, שייתכן שייאלץ לכרות את רגלו של בעלה. "הרגל המשיכה להתנפח במהלך הניתוח, הייתי במרחק שעה מכריתת רגל", הוא אומר.
הדבר הראשון שמליקסון עשה כשהתעורר היה לבדוק שיש לו שתי רגליים. עם מזל גדול, היו לו. היו גם שלושה נקזים שמחוברים לו לבטן ועוד עשר מחטים שתקועות לו בידיים, אחרי שהוציאו מרגלו קריש דם באורך 30 ס"מ. "יש לי תמונה של זה בנייד למקרה שארצה להקיא. המנתח אמר לי שאני נס רפואי ושזה הניתוח הכי קשה שהוא עשה בחיים. הוא לקח אחרי זה ארבעה ימי מחלה, גמרתי אותו".
אחרי ארבעה ימים הוא כבר עמד על הרגליים, אבל עד היום - מגלה מי שאוהב לצחוק על המראה שלו באינסטגרם ובטוויטר, מגרשי המשחקים האהובים עליו - רגל אחת עדיין גדולה מהשנייה.
אמרתי למנתח, 'אני יודע שאני קצת בכיין, אבל זה מוגזם'. כאב ברמות אחרות. למחרת בום, שוב כאב חד ואני לא מצליח להוציא מילה. רק לקרוא לאשתי, בקושי: 'טל, טל', ו'אמבולנס'. איבדתי הכרה, וגססתי, אין מילה אחרת"
הדרמה הרפואית שחווה הביאה לצונאמי גופני ורגשי. בין היתר, מאז הוצאת קריש הדם הוא נטל מדללי דם במשך כחצי שנה. "היה אירוע שחטפתי התקף חרדה ליד המשפחה", הוא מספר. "נסענו לים עם הילדים והייתה שם איזו גדר קטנה, קפצנו מעליה וקיבלה מכה קטנה ברגל. פחדתי ממש להיחתך, כי בפעם אחרת נחתכתי באצבע ודיממתי יומיים בלי הפסקה, ובדרך הביתה מהים קיבלתי את ההתקף. כאבה לי הרגל ועצרתי את האוטו, לא הצלחתי לדבר".
כי מה אתה מרגיש?
"את הדם זורם בכל הגוף, כאילו קרה משהו ברגל. לא חושב שבכלל קרה משהו, אבל זה לא משנה, אתה בהתקף חרדה. נטלתי אז קומדין, זה ממש מדלל את הדם. הפחד הגדול היה ממכה בראש, זה יכול להרוג אותך".
אבל לא פרשת מיד אחרי הניתוח.
"ידעתי שהסיפור שלי בכדורגל נגמר, כי הייתי כבר בן 35, אבל בכל זאת ניסיתי להתחיל שיקום. לא רציתי לבייש את עצמי אבל מצד שני התבאסתי לפרוש ככה, כי אם אני חוזר מדבר כזה זה פסיכי. הייתי בבית, התחלתי לכתוב את הספר, מה יש לי לעשות? טסתי למומחה בלונדון בתמיכת אלונה ברקת. אמרתי יאללה, בוא ניתן פוש, אבל לא באמת האמנתי".
"יוסי אבוקסיס התעצבן כשאמרתי לו שראיתי ג'יפ של מרצדס אבל הוא נראה לי מנקר עיניים, והוסיף שחיים פעם אחת. אמרתי צודק, והלכתי על זה. אחרי עשרה ימים הגעתי עם הרכב לאימון, פתאום אני קולט את אבוקסיס מגיע בסקודה מכוערת. אמרתי לו, 'תגיד יוסי, לא אמרת לי חיים פעם אחת?'. 'אני זה סיפור אחר', אמר יוסי והלך" (מתוך: "דרדלה לחיבורים". כל הציטוטים מהספר מובאים בקיצור קל).
רכבת ההרים המשוגעת שנקראת "החיים של מאור מליקסון" עוצרת עכשיו בתחנה מפתיעה: מדף הספרים הקרוב לביתכם. מליקסון הוציא השבוע את "דרדלה לחיבורים - הצד האחר של הכדורגל" - ספר זיכרונות לא שגרתי של מי שנחשב לאחד השחקנים הפופולריים שהיו בליגת העל, ובטח אחד המצחיקים שבהם.
בזמן הריאיון הוא מתבשר ש-1,500 העותקים שהדפיס כבר נמכרו, שעתיים אחרי שנפתחה המכירה. לפעמים בן אדם מחייך כל כך חזק שאפשר לשמוע גומה בוקעת. "כתוב שמעל אלף עותקים בשבוע הראשון זה נחשב שאני רב-מכר", הוא לא מסתיר את הגאווה.
הוא גדל במכבי יבנה, וכבר בגיל 16 עלה לקבוצת הבוגרים. אחרי שנה עבר לבית"ר ירושלים ("אלי אוחנה היה צורח עליי בכל אימון. חשבתי שזה בגלל שעליי קל לצעוק, אבל היום אני מבין אותו. הייתי קצת טמבל. לאט-לאט אתה מתחיל להבין - בואנה אני משחק בבית"ר ירושלים").
משם הוא המשיך למכבי חיפה, ואז להפועל כפר-סבא איתה זכה בעונג המפוקפק של ירידת ליגה. ב-2008 התחיל הרומן שלו עם הפועל באר שבע, שם כיכב והעלה אותה לליגה הראשונה.
אחרי שנתיים וחצי התחיל את ההרפתקה האירופית שלו, כשנמכר בשלושה מיליון שקל לויסלה קרקוב מפולין וזכה איתה באליפות. משם המשיך לקבוצת ואלנסיין מהליגה הבכירה בצרפת וב-2014 חזר לסיבוב שני ומוצלח בהפועל באר שבע. הוא הוביל את הקבוצה של אלונה ברקת לשלוש אליפויות רצופות, באחת העונות היה מלך הבישולים של הליגה, ובינואר 2020 הודיע על תליית הנעליים.
הפרישה הגיעה אחרי ניסיון של מליקסון לחזור לשחק כדורגל מקצועני למרות טראומת הניתוחים, אבל גם באימונים וגם על המגרש הוא כבר לא הרגיש כמו הכוכב שאוהדים רבים בבאר שבע קיעקעו את שמו ומספרו על גופם.
מליקסון העדיף פרישה שקטה. הוא ג'וקר והאיש הכי מצחיק בכל חדר הלבשה, אבל את העיניים עליו הוא מוכן לקבל רק כשהוא עם הכדור או מיד אחרי עוד פאנץ' שזרק לאוויר, רק לא בטקסים ולא ברשמיות. גם ריאיונות הוא בקושי קיים בקריירה. אבל בקבוצה התעקשו שכך ראוי להיפרד ממי שאחראי לכמה מהשורות החשובות בהיסטוריה של המועדון, ומליקסון הבין והסכים.
במסיבת העיתונאים ברקת נאלצה לקרוא במקומו את המילים שכתב, כי אי-אפשר לדבר עם כל כך הרבה דמעות בעיניים. משחק הפרידה ממנו בוטל בגלל הקורונה. "האמת שזה נגמר בצורה יפה ושונה, חיכו לי אוהדים בחוץ ובכינו יחד".
ממרץ האחרון הוא עוזר המאמן בהפועל באר שבע בימים וסופר בלילות. איך הספר נולד? "שעתיים בכל לילה לפני השינה", הוא מספר.
"זה התחיל כדי להוציא מהתסכול כשישבתי בבית עם רגל נפוחה וחיפשתי את עצמי, לא חשבתי על ספר. אמרתי יאללה, נכתוב סיפורים מצחיקים שקרו לי בקריירה", הוא אומר. "היום כולם כותבים ספרים, תכתוב גם אתה. כשהתחלתי שיקום במטרה לחזור לשחק, הפסקתי לכתוב. ואז חליתי בקורונה, ושוב כתבתי ושוב הפסקתי. אבא שלי חיזק אותי לכתוב. מאוד קשה לי לדבר עליו".
מליקסון איבד את אביו, ארמנד (זליג), לפני כשנה. העיניים שלו נוצצות בכל רגע שבו הוא מדבר עליו. "אני מצטער שבזמן אמת לא כיבדתי אותו מספיק, זה גומר אותי. הוא עשה הכל כדי שאהיה מאושר, ולא באמת הערכתי את זה. הוא ואמא שלי עישנו כל אחד ארבע קופסאות ביום. היא הפסיקה לפני 20 שנה, אחרת היא לא הייתה שורדת".
אחיו, אריק, התקשר אליו כשמצבו של אביהם הידרדר. "קיבלתי שיחה באמצע הלילה ממנו. אבא מפונה למיון, תגיע לשם. קפצתי מהמיטה ונסעתי מהר מהבית לכיוון אסותא באשדוד, אחרי עשר דקות אחי שוב מתקשר ואומר: 'אבא מת, אל תבוא'. עצרתי את הרכב בצד והתרסקתי, פשוט בכיתי באוטו חזק ולבד".
והקושי מתחיל אחרי השבעה.
"כי אז זה נופל עליך, שאין לך אבא יותר. אתה יתום, איזו מילה נוראית. ואז אמרתי לעצמי שאני כותב ספר ויהי מה, ואז נראה אם לפרסם בהתאם לכמה משוגע הוא ייצא. תוך חודשיים סיימתי. כשאתה מתחיל לדבר על ספרים קופצות לך פרסומות בפייסבוק להוצאות לאור, קפצה לי אחת, חיברו אותי עם עורך בשם סימון טטרו, לקח חודשיים והספר בחוץ".
אנחנו מכירים כדורגלנים שהוציאו ביוגרפיות, אתה הלכת על קונספט שונה. התייעצת עם כדורגלנים אחרים?
"אף אחד, כלום. הרגשתי מבוכה לשאול, ומצד שני הפסדתי מלא קטעים מצחיקים שאם היו מזכירים לי אותם הם היו נכנסים לספר. הייתי נבוך לשאול, 'חבר'ה, אתם זוכרים סיפורים מצחיקים שקרו לנו?'. מאז שכולם יודעים שכתבתי ספר קיבלתי לפחות עשרה סיפורים נוספים שהזכירו לי".
אתה מתאר בספר איך עברת ירידות ליגה ואליפויות, שחקן העונה בליגה הפולנית ואכזבת העונה בישראל, התעלמות מנבחרת ישראל אבל חיזורים מנבחרת פולין. חתיכת רכבת הרים, הייתה לך עזרה בהתמודדות נפשית?
"רק בגיל מאוחר. כשהייתי בן 31, עברנו בהפועל באר שבע עונה לא טובה ב-2014/15, זו שקדמה לשלוש האליפויות. ואז איתן עזריה הגיע כמאמן מנטלי להפועל באר שבע וגילה לי עולם. קראו לי 'אכזבת העונה', העונה הזאת צילקה אותי עד עכשיו".
זה בעצם רגע השבר הראשון והיחיד שלך עם אוהדי הפועל באר שבע.
"ולא ידעתי איך לקבל את זה. הייתה להם תחושת אכזבה מאוד גדולה, ראיתי על הפנים שלהם, זה יותר קשה לי. מעדיף שיקללו אותי, אבל המבטים גמרו אותי. דווקא כששיחקתי בפולין ובצרפת היה יותר קל, אתה לבד אומנם אבל גם בלי הרעש מסביב. ופה מגיבים לי באינסטגרם, ואוהדים שורקים לי בוז ביציע. לא חוויתי דבר כזה קודם מקהל שלי, היה רגע שנשברתי".
מה אתה עושה?
"אתה בוכה כל הלילה אחי, אין עם מי לדבר. אין מאמן מנטלי, אין מי שיעזור לך. עם אשתי אני לא מדבר על כדורגל, אני לא אוהב להכניס את זה הביתה. לא היה לי במה להיאחז, הרגשתי שאני מאכזב אנשים וזה הציק לי. רק התאמנתי חזק וקיוויתי ש'ייתפס' לי ויסתדר".
וזה הסתדר לו. מאור הסופר דומה למאור הכדורגלן - לא לוקח את עצמו ברצינות, ובעיקר מבין שזה בידור ורוצה שהקהל שלו ייהנה. על המגרש הוא היה יצירתי, מבריק ואהוב בכל קבוצה שבה שיחק. ובעולם שבו אנשי הספורט שלנו עסוקים בלהישמע ממלכתיים ומדויקים, בא מליקסון ולא מפחד לשים גם את הקושי והכישלונות שלו בפרצוף של הקורא. זה לא מאיים עליו, להפך, זה רק ממחיש את הניצחון של מי שגדל בבית שבו ההתערבות של הוריו בהפיכתו לכדורגלן הסתכמה בתשלום שנתי על ביגוד ונסיעות למכבי יבנה.
"יש דברים שראיתי ואף אחד אחר לא יודע", הוא עונה. "שזה הפציעות, שזה שמלכלכים עליך, שאתה תחת ביקורת כל הזמן, שאין דבר כזה לצאת ולעשות שטויות - למרות שעשינו, מה לעשות - ואת כל החרא שאכלתי.
"כשאני יושב עם החברים שלי, שכולם סטלנים אגב, הם מקללים מול המסך. אמרתי לאחד מהם, 'תגיד לי, אתה יודע מה כדורגלן עובר? לא פיזית, מנטלית. הוא לא ישן בלילות, הוא מביא את הבאסה הביתה, החברה מבואסת כי הוא מבואס, ההורים מנסים לעודד, כתב אחד כותב טור שנכנס בו, האוהדים מחכים לו בפינה. אנשים לא מבינים, כשיש כל כך הרבה כלי תקשורת ולכל אחד יש מה להגיד. וזה נראה לאנשים פשוט, לא מבינים מה כדורגלן לוקח איתו הביתה".
"האוהדים חושבים שרק להם קשה, הם לא מבינים כמה לשחקנים קשה. אומרים, 'מה זה, שחקן יוצא למסעדה אחרי הפסד?' ואני אומר לך, כן, כי אנחנו מרוסקים אחרי משחק"
אז כשביקורת שטחית באה מפרשנים שהם שחקני עבר זה יותר מכעיס אותך?
"תלוי מי. אני יכול לשמוע שחקן עבר שאומר משהו, ואני אומר לעצמי, 'בואנה, היית שם, אתה יודע שזה לא כזה פשוט'. הייתי אומר לחברים שלי תמיד שהמשכורות שהשחקנים הגדולים בעולם מקבלים זה יותר על הקטע המנטלי, על זה שהם מתפקדים תחת כל הלחץ שהם עוברים במהלך השבוע".
כשהמאמן ברק בכר קרא לך "שחקן העונות", אחרי שלא זכית בשחקן העונה בשלוש השנים שבהן זכיתם באליפות, וכשאלי אוחנה אמר אחרי הפרישה שלך שאתה השחקן הטוב ביותר שהוא אימן - הרגשת שזה מפצה?
"כן, לגמרי. זה החמיא לי, כי עוד פעם, לא הייתי מתוקשר. מדי פעם זרקו מילה טובה בקושי, ואז בא ברק ואמר את זה. כיף לשמוע את זה מהמאמן שלך".
אולי בכר במובן מסוים עשה מה ששלוש אליפויות לא הצליחו, וזה לשחרר אותך מהעול שגרם לך לחשוב שאיכזבת.
"יש בזה משהו. אגיד לך עוד משהו על שחקנים, כולם מרגישים שהם לא מוערכים מספיק, כולל מסי. כולם. זה בסדר וזה דוחף אותך קדימה. ותמיד יש בעיות. אין אחד בלי. אם זה חשש שההוא ייקח לי את ההרכב, מביאים זר על העמדה שלי, ההוא זומן לנבחרת ואני לא. אין מצב שהכול מושלם והכול כיף. תמיד יש בעיה. ואצלי הרגשתי שאני לא מקבל את הקרדיט. ואתה צודק, כשברק אמר את זה הרגשתי שהנה. אולי בגלל זה נתתי עונה גרועה אחר כך (צוחק)".
"מנהל הנבחרת שאל אם יש לי בעיה לישון בחדר עם שרן ייני. אמרתי מה פתאום, אחלה גבר שרן. החבר'ה סיפרו לי שהוא מדבר מתוך שינה, אבל אני חי על הקצה. ב-3:00 התעוררתי כששרן רוכן מעליי עם כרית וצורח: 'מי זהההה, בוא הנההה, אני גומר אותך, בוא לכאן!!!!'. כשאני עם דמעות בעיניים התכסיתי מתחת לשמיכה, בזמן ששרן מרביץ לי עם כרית. בבוקר שאלתי אותו אם הכול בסדר, והוא ענה: 'כן, למה?'"
מליקסון עמד לפני עשור במרכז סערה גדולה, שבה אפילו אביו המנוח, שלאורך השנים התרחק מהתקשורת, החליט להתראיין ולהגן על בנו. בין הקדנציות בהפועל באר שבע, ב-2011 מליקסון עבר לויסלה קרקוב והצליח בה מאוד. כמה מאוד? מעבר לבחירה בו כשחקן העונה של הליגה הפולנית, הוא חוזר על ידי הנבחרת המקומית שעמדה לארח את היורו - אליפות אירופה לנבחרות - בקיץ 2012.
מאמן נבחרת פולין הגיע עם נציג מההתאחדות המקומית לפגוש את מליקסון, ושירטט לו על דף את ההרכב המשוער שהוא רואה לנגד עיניו, כשמליקסון בהרכב הנבחרת, מאחורי רוברט לבנדובסקי, החלוץ הפולני שנחשב בעיני רבים לשחקן הטוב בדור הנוכחי אחרי מסי ורונאלדו. בנבחרת הבוגרת של ישראל מליקסון עדיין לא שיחק אז, מה שאיפשר לו לשחק בנבחרת פולין לאור הדרכון הפולני שהחזיק בזכות שורשיה של אמו.
אותו לבנדובסקי דווקא לא היה מהתומכים להביא אותך לנבחרת.
"ככה גיליתי. אני לא מבין פולנית אבל ראיתי בעיתונים תמונות שלי ושלו, ושאלתי מה כתוב. הבנתי שהוא רמז בצורה מנומסת שעדיף שפולנים ישחקו בנבחרת. זה לא היה הכי נעים אבל זה לא שאני סופר אותו - עם כל הכבוד, ויש הרבה - זה לא היה השיקול".
"אבא שלי היה סגן אלוף, אחי עובד שנים במשרד ראש הממשלה, אחותי ואני כולנו עשינו צבא ומתים על המדינה, אז מי אתם שתדברו עלינו? עיצבן אותי שאחרי כל מה שאבא שלי עבר, אומרים לו 'מאור בוגד'"
בארץ לא כולם קיבלו יפה את ההתלבטות של מליקסון אם לשחק בנבחרת אחרת. "אמרו 'בוגד', אמרו 'שונא ישראל'. כאילו שהיום לא משחקים בנבחרת ישראל מתאזרחים, כמו בכל נבחרת אחרת בעולם. וזה הציק לי".
אבא שלך התייעץ איתך לפני שהתראיין?
"לא, אני נמנעתי מתקשורת באותם ימים, ואז אחי סיפר שאבא עלה ברדיו והתעצבנתי. הוא היה סגן אלוף, אחי עובד שנים במשרד ראש הממשלה, אחותי ואני כולנו עשינו צבא ומתים על המדינה, אז מי אתם שתדברו עלינו? עיצבן אותי שאחרי כל מה שאבא שלי עבר, אומרים לו 'מאור בוגד'. הוא היה חכם ולא פראייר, והוא עלה לרדיו כמו גבר ואמר, 'אתם לא תלמדו אותנו מה זה אהבת ישראל'".
בהתחלה נתת לפולנים תשובה חיובית, ואז עשית פרסה. מה קרה בין לבין?
"היה טירוף בפולין, כותרות ראשיות בעיתונים, הצעות מספונסרים בהמון כסף. התקשרו אליי פתאום הרבה סוכנים שרצו לטפל בי כי עמדתי להיות שחקן הרכב של פולין ביורו, והמאמן אמר לי, 'ראיתי שיום כיפור יוצא על מחנה אימון שלנו, אז תגיע אחריו'. אתה מבין שזה נהיה אמיתי, והרבה מחשבות עולות. זה גמר אותי, ממש נלחצתי".
דווקא מתוך החיזורים האלה אתה אומר, "עזבו אותי, לא רוצה"?
"משהו הציק לי. כל החיים גדלתי בישראל, שיחקתי בנבחרות הצעירות, היה לי חלום להבקיע בנבחרת ולרוץ לקהל כמו משוגע. כסף יש, טפו-טפו, הכול בסדר וזה לא הכול בחיים".
איך בפולין קיבלו את הסירוב שלך?
"על הפנים. העלבתי אותם. גם ככה לא התראיינתי אחרי ההצלחות שלי, אז כשהייתי ברגע הקשה ההוא זו הייתה הזדמנות לרבים להחזיר לי על זה, וגם קהל של קבוצות יריבות הקניט אותי. 'השתמשת בנו', כאלה".
לחלק מהקהלים בפולין יצא שם לא משהו ביחס ליהודים.
"הפחידו אותי מזה אבל בפועל לא הרגשתי את זה. הייתה פעם אחת ששחקן יריב זרק לי 'יהודי', ועוד משהו שלא שמעתי. הוא התנצל בסוף המשחק, וגם הבקעתי באותו משחק אז למי אכפת ממנו".
אחרי שעבר מפולין לצרפת נולד הקמפיין של אוהדי הפועל באר שבע שדרשו להחזיר את הבן האובד לישראל.
זה היה ברמה שהם טסו למשחקים שלך בפולין ובצרפת, קיעקעו אותך, הצטלמו עם שלטים "מאור בוא הביתה".
"היה פה חיבור שקשה להסביר במילים. זה כמו להסביר למה התאהבתי באשתי, זה ממש מהשנייה הראשונה. היו לי גם משחקים לא טובים אבל הם תמיד הרימו לי.
"אני חושב שהסיבה קשורה בזה שלא הייתי מתוקשר, ולא זומנתי לנבחרת כשאני כוכב בליגה הפולנית, אז הם הרגישו שאני איתם ואנדרדוג כמוהם, והם לקחו את זה אישית בשבילי. זה היה וואו, מאות אנשים הצטלמו בכל מקום - ברפת, בהימלאיה, בצבא, עם שלטים שקראו לי לחזור. היה מטורף, זה גמר אותי".
כשהוא חזר לשחק בבאר שבע, בעונת 2014/15, הגיעה השנה שהוא תיאר כזו שצילקה אותו מרוב שאיכזב בה את הקהל. בעונה שלאחר מכן הכול כבר נראה אחרת. מליקסון, יחד עם אליניב ברדה, מאור בוזגלו ושורת כוכבים, הצעידו את הפרויקט של אלונה ברקת לאליפות ראשונה של הפועל באר שבע אחרי 40 שנה. ואז עוד אחת, ועוד אחת.
"זה הרגיש מטורף, היינו עולים לחימום ואנשים היו בוכים ביציע מהתרגשות", הוא נזכר. "זו עיר שבה כשמנצחים כולם שמחים והכול כיף, וכשמפסידים עיר שלמה עצובה. מי שלא מהאזור לא יבין".
באותם ימים היחסים שלך עם חברך לקבוצה, מאור בוזגלו, עלו על שרטון. מה גרם לזה?
"דברים שנאמרו מצד המשפחה שלו ביציע והגיעו לאוזניי. הבנתי את הלך הרוח, לא הייתה שם אהבה גדולה מצידם. אני מאוד אוהב את מאור והיינו חברים טובים, אבל שיחקנו על אותה עמדה ובהמשך היה דיבור שהוא עוזב והקהל התהפך עליו ועודד אותי, והיה מצב כזה לא נעים".
איך סגרתם את זה?
"לא סגרנו. אבל כשאני רואה אותו אנחנו אומרים שלום, לא אויבים".
"כשאלי גוטמן אימן את הנבחרת הייתי בכושר נפלא. כשעתיים לפני משחק בבאקו, הוא מבהיר לי שאני זה שאמור לקחת את הנבחרת על הגב, והוסיף שהמפתחות של הנבחרת אצלי. הוא ממש השליך לכיווני צרור מפתחות כדי שאבין שהוא רציני. התרגשתי. בדקה ה-60 הוא הוציא אותי ולא דיבר איתי חמישה ימים".
מליקסון (38) ואשתו טל גרים בעומר עם שלושת ילדיהם והכלב אוזיל - בולדוג צרפתי שקרוי על שם הכדורגלן הגרמני מסוט אוזיל, ובאמת מזכיר אותו קצת בעיניים.
"המשפחה שלי ושל אשתי מיבנה", הוא אומר. "ההורים של אשתי פנסיונרים ועוזרים לנו עם הילדים, אז הכי קל לנו לגור שם ולהיעזר בהם, אבל אנחנו מאוד אוהבים את היישוב ואת האהבה שאנחנו מקבלים פה באזור".
אהבה-אהבה, אבל הם היו שמחים לשבת בערב בחצר מבלי לשמוע יריות מהיישובים הבדואיים הסמוכים. "אני מדבר על צרורות של שעה וחצי-שעתיים כל ערב", הוא אומר. "מתקשרים למשטרה ולא קורה יותר מדי, בטוח שגם להם לא פשוט להיכנס לשם, אבל צריך לעשות משהו. יש מכת פרוטקשן באזור והנהיגה בכבישים מטורפת לגמרי".
בן גביר הוא האיש למשימה בעיניך?
"אני יודע שהרבה בדרום הצביעו לו בגלל זה, עכשיו זה המבחן שלו. אמרת שתעשה? בוא תעשה. ביטחון התושבים זה המינימום. אני סקפטי לגבי ההצלחה שלו, מרגיש שהתעוררו טיפה מאוחר מדי".
חברו למפלגה, סמוטריץ', מתנגד לכדורגל בשבת. נראה שהוא חושב על טובת האוהדים הדתיים, אבל מנגד לא לוקח בחשבון את החיילים שיכולים להגיע רק בסופי השבוע.
"אני בעד כדורגל בשבת. שיחקנו השבוע ביום ראשון ב-20:00 בקריית-שמונה, תגיד לי אתה מתי אוהד מבאר שבע צריך לסיים לעבוד כדי להגיע לקריית-שמונה בשעה כזו? למה לא לשחק בשבת ב-16:00 ולחזור הביתה בשעה נורמלית? אתה חוזר הביתה עם הילדים שלך ב-01:00, אחרי פקקים וחיפושי חניה. סיוט. איפה תרבות הספורט? ילדים לא באים למגרשים".
גם שלך?
"כן, כי יש בית ספר. איך נגדל עוד דור אוהדים אם המשחקים ב-21:00? אני לא אשלח את הילד שלי בשעה כזאת. אם יעשו סופ"ש ארוך זה יהיה מדהים לכדורגל".
דווקא יש טרנד של התחזקות בקרב שחקנים. אתה לעומת זאת כותב בספר שקשה לך עם מחזירים בתשובה למשל כי אתה אדם רציונלי.
"תמיד הייתי בגישת חיה ותן לחיות, שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. אני מאמין באלוהים בצורה שונה ומסתכל על זה אחרת. אני מתבאס לראות כישרון שמתבזבז בגלל הדת, ומכיר הרבה חבר'ה מוכשרים מבית דתי שבגלל הדת עוזבים את הכדורגל. חבל".
"השף איציק חליווה התלווה אלינו למחנה אימון של הפועל באר שבע בפולין. כל הארוחות הוא היה מצלם אותנו ומתרברב שהוא יושב איתנו. היו לנו ארבע שעות פנויות ורצינו לנסוע לקזינו. אמרתי לו, 'חליווה, אני מת עליך, אבל אל תצלם ואל תגיד שהיית איתנו בקזינו'. ענה לי, 'מה קרה לך מלי? השתגעת? שום מילה'. התיישבנו בשולחן בלאק ג'ק והבנו שהבחור לידינו ישראלי שגר בורשה. הוא שאל "אתם ישראלים?". חליווה הסתכל עליו ואמר: "מה קרה לך? זה מאור מליקסון".
בספר שלו, מליקסון מקדיש פרק לביקורת הלא-מוצדקת בעיניו על כדורגלנים שהולכים לקזינו או כאלה ששותים בירה אחרי משחק. "אם בן אדם כל היום בקזינו הוא מכור, זה ברור, כמו שברור שלשתות קולה עם מלא סוכר זה גרוע יותר מבירה אחרי משחק".
בסוף, לצד הדאחקות בספר, אתה גם מעביר ביקורת רצינית וכנה על אוהדים שיורדים לחיים של השחקנים.
"האוהדים חושבים שרק להם קשה, הם לא מבינים כמה לשחקנים קשה. גם אם שחקן מרוויח לא רע, קשה לו מנטלית אחרי המשחק. אומרים, 'מה זה, שחקן יוצא למסעדה אחרי הפסד?' ואני אומר לך, כן, כי אנחנו מרוסקים אחרי משחק".
אם שחקן מהקבוצה שאני אוהד ייצא למועדון אחרי הפסד, זה יפריע לי. יש עניין של מראית עין, גם אם זה לא פוגע בו על הדשא.
"גם אני אכעס על שחקן שמעלה סטורי ודופק את הראש, זה לא לעניין. מצד שני, אם יישב לשתות בירה אחרי משחק, אני אבין שהוא בן אדם. חבר שגדל איתי חגג יום הולדת אחרי משחק שבו הפסדנו כששיחקתי בבית"ר. והלכתי. אתה יודע מה עשו לי?"
אתה תקבל שחקן שאומר לך בהצנעה "אני מעשן פה ושם", כשאתה יודע שהוא נותן משחק טוב על המגרש?
"בלי קשר לכדורגל, אחרי מה שעברתי עם אבא שלי, הייתי אומר לו שזה לא טוב. ברור שזה לא טוב, אבל עובדתית זה קורה וידוע שגם בין השחקנים הכי טובים בעולם יש כאלה שמעשנים".
אם כבר אירועים מחוץ למגרש, דור מיכה משחק אצלך בקבוצה אחרי שסולק ממכבי ת"א בעקבות פרשת "הכדורגלנים והקטינות" שבה היה מעורב עם עומר אצילי ממכבי חיפה. דיברת איתו על זה?
"לא נכנסתי איתו לעומק בנושא, אני מאוד אוהב אותו באופן אישי ומעדיף לא לגעת בנושא בגלל שאני לא רוצה להגיד משהו לא במקום, אני לא בקיא במה שקרה. עודדתי אותו בתקופה ההיא, אבל אני לא יודע מה היה בסיטואציה ההיא, רק שהוא אהוב מאוד בקבוצה ושזה עניין שלו. מן הסתם זה לא נעים".
אתה חושב שהוא היה צריך להתנצל בפני הנערות?
"לכל אחד יש את הדעה שלו".
ומה הדעה שלך?
"שהוא לא עשה שום דבר פלילי, אבל מן הסתם קרו דברים שלא היו צריכים לקרות. אמרתי לו את זה. אני בטוח ששניהם מצטערים על זה מאוד".
אחרי שהיה קרוב למוות ופרש מכדורגל, מליקסון עבר במאי האחרון אירוע רפואי נוסף שהשפיע על חייו ותפס אותו לא מוכן.
"עמדתי לישון צהריים ופתאום דפיקות לב. היו לי לחצים בחזה והתקשיתי לנשום. נסעתי לבית החולים בגלל הרגל, פחדתי שיש לי קריש דם, זה היה מאוד מפחיד. הרופא אמר שהבדיקות נראות בסדר, סע הביתה ואם יהיה משהו נגיד לך. בדרך הביתה קיבלתי טלפון מהרופא: 'עברת התקף לב'".
מה עובר בראש?
"אני בן 37 אז, זה משנה לך את החיים. מצד אחד זה כיף שלא גילו כלום והדם זרם בעורקים, מצד שני, חבר'ה, תגידו לי מה קרה שאדע מה לא לעשות. אבל מאז אני רץ ומתאמן והכל בסדר. כולם אמרו שזה משהו נפשי, אבל זה כדי שיהיה מה להגיד".
8 צפייה בגלריה
מליקסון ואליניב ברדה. ''לא אאמן את הפועל באר שבע לעולם, אליניב אמיץ מאוד''
(צילום: הרצל יוסף)
כעוזר מאמן לא מסקרן אותך להיות מאמן ראשי?
"אני הכי אמיתי בקטע הזה, אני נורא נהנה ממה שאני עושה אבל להגיד לך שהחלום הגדול שלי זה להיות מאמן כדורגל? לא יודע. דבר אחד אני יודע בוודאות: לא אאמן את הפועל באר שבע לעולם. אליניב (ברדה) אמיץ מאוד שהוא עושה את זה כשחקן עבר אהוב, אני אישית מפחד להרוס את הקשר שלי עם האוהדים".
תסתפק בתפקיד "האיש הכי מצחיק באינסטגרם".
"ירשתי את זה מאמא שלי. יום אחד עשינו לה קטע ושינינו לה את השם שלא יידעו שזו היא, כי היא הגיבה מלא לביבי והשתגענו ממנה. רוב הזמן אני עוצר את עצמי בתגובות, אם לא הייתי בעל תפקיד הייתי מתפזר יותר. אני אוהב לצחוק וגם שצוחקים עליי".
אנחנו ניאלץ להתייחס גם לזה ששיחקת חמש שנים עם אותם תחתונים. כמה מזל חשבת שיש בהם?
"אמיתי, הם עדיין פה. החזיקו יפה".
