הכדורגל הישראלי קבור מתחת לערמה של צרות. ערמה לא נגמרת, בלתי נסבלת. טילים מפה ומשם, ואנטישמיות משתוללת, ושלטים בעדנו ונגדנו, ואצטדיונים שמותר ואסור, ומדינות שעוינות ותומכות, ואבטחת ענק לקראת הערב. וככל שהערמה מצטברת, גואה - הכדורגל שלנו כמו נאנק תחת משקלה. וכשאלה חיינו, עד שמגיעים לדבר לשמו התכנסנו, לבעיטה מהאוויר, להצלה מהקו, לא פעם יוצא שאלו הופכים לשוליים. 5:0 מכבי ת"א הובסה באמסטרדם. מישהו זוכר? מה זה חשוב נוכח מה שקרה, תגידו – ובצדק.
דווקא בגלל זה מותר לצפות שכשמגיעים סוף־סוף לכדורגל, בטח ברמת הנבחרת, העיסוק יהיה נטו בכדורגל. בלי להכביר רעשי רקע נוספים על הקקופוניה סביבנו. כמו למשל פרשת דין דוד לפני חודש, שהיה מוכן ללכת לפוליגרף כדי להוכיח שלא הערים תנאים בעניין שיתופו בנבחרת. את מי מעניין איך התגלגלו הדברים בשיחה ההיא שלו עם המאמן רן בן־שמעון? עייפנו מההבלים הללו סביב הנבחרת ובכלל. אנחנו בוגרי תואר ראשון ושני של פרשת החדר של ערן זהבי. כל מה שאנחנו יודעים זה שחוסר בתקשורת ואולי גם ברצון טוב הובילו לכך שהחלוץ הטוב בישראל בימים הללו לא היה חלק מהמשחקים הקודמים נגד צרפת ואיטליה. בדיוק כמו שזהבי לא שיחק בקדנציה אחרת.
בגלל זה הזימונים האחרונים של בן־שמעון לנבחרת הם בשורה. סוף־סוף בשורה. המאמן כאילו קיבל אומץ – אולי הבין שכדאי שיציג איזשהו הישג או התחלה של דרך בקמפיין הזה – ושם בצד את כל מה שלא קשור לכדורגל, גם במחיר של ביקורת, כדי שבסגל יהיו הטובים ביותר בעת הזו. ירדן שועה נחשב לאורך שנים לבעייתי, מאמנים נמנעו ממנו, וגם היה את העניין ההוא של השירות הצבאי? דיא סבע הסתבך בשנה שעברה עם אוהדי מכבי חיפה, ולאחרונה עם אוהדי הפועל חיפה? דין דוד התכתש עם בן־שמעון רק לפני חודש? הכל נזנח. כל רעשי הרקע. יש מספיק רעשי רקע אחרים. בואו נדבר כדורגל.
שועה, דוד וסבע הם מהטובים בישראל בימים הללו. מתחילת העונה, עשרה מחזורי ליגה, הם אחראים יחד ל־26 שערים בכיבושים או בישולים. שועה עושה קסמים בניווט בית"ר ירושלים לעונה מופלאה, סבע מאיים על השער מכל משבצת אפשרית, דין דוד כובש בלי הכרה. כל ילד שתשאל יצביע עליהם ככאלה שחייבים להיות בנבחרת הלאומית. גם לפני חודש, אגב, בסבב משחקי הנבחרת הקודם, הם היו ממובילי הליגה. לא יותר מדי השתנה מאז. רק החשיבה של בן שמעון.
הרכבת של רב"ש
די קשוח לעקוב אחרי תחלופת השחקנים בנבחרת הלאומית מאז מונה בן־שמעון. רכבת עם יותר מדי קרונות. כולנו אוהבים ודאות, יציבות. בטח מאמני כדורגל. יציבות עד כמה שניתן בסגל, בהרכב, בסגנון. זה קריטי לקבוצה שרוצה להתחבר ולשחק כקבוצה. אבל להיות מאמן נבחרת זה לנווט בממלכת חוסר הוודאות. לדעת לבחור את הטובים בזמן נתון; לדעת לאתר את אלו שתורמים לנבחרת גם כשהם לא בשיאם - ולהיפרד מאלו שלא תורמים גם כשהם מככבים במקומות אחרים; לדעת לתמרן; ובעיקר לדעת ליצור עוגנים בתוך כל חוסר הוודאות הזה.
קשה לומר שבהליך בניית הנבחרת בקמפיין הנוכחי בן־שמעון מצא מספיק עוגנים בהרכב. איזה באנקרים יש לנו? כמעט באף עמדה אין. הזימונים החדשים מעידים שבן־שמעון לא מצא עדיין את הנוסחה. אפילו לא קרוב לזה. הוא עוד מחפש. קרונות הרכבת עוד חולפים מולנו. עכשיו לפחות, עם הזימונים החדשים, הוא מחפש במקומות הנכונים. אולי הערב, דווקא נגד צרפת, לכו תדעו, נקבל לזה אישושים חיוביים. הדרישות שלנו לא גבוהות בסך הכל. שנדבר כדורגל.
פורסם לראשונה: 01:30, 14.11.24
