"אנחנו רוצים 15 ניצחונות בשנה. מינימום. אנחנו גם רוצים לקבוע מי יהיה שחקנים, מי יהיה מאמנים, מי יהיה תוצאה ומי יהיה מזג אוויר".
"ואם זה לא יינתן לכם?"
"נשרוף ת'מועדון".
(הגשש החיוור / "שירים, שערים וטכנאים")
עונת 2023/24 יוצאת לדרך בשבת, אבל המראות ההזויים/מחרידים/מעצבנים/מפחידים מהעונה הקודמת עדיין טריים בזיכרון. ממשחקים שמופסקים בגלל השלכת אבוקות, דרך שחקנים שיורדים מהמגרש ממררים בבכי אחרי שספגו קריאות גזעניות, ועד נשיא מדינה שמוברח מהאצטדיון עקב פריצת קהל לדשא - האלימות ביציעים הולכת וגוברת.
הכדורגל הישראלי עושה צעד ועוד צעד לעבר תרבות האולטראס הרעילה שאנחנו מכירים מיוון וממקומות נוספים בעולם. בתחילת החודש אוהדי דינמו זאגרב הגיעו לאתונה רק כדי לריב עם אוהדי א.א.ק. זה נגמר באוהד יווני שנדקר למוות. לנו עדיין אין חוליגנים ברמה הזו, אבל אם ימשיכו לתת לחלק מארגוני האולטראס להשתולל, נגיע גם לשם.
בעבר היו לנו חזיזים במגרשי הכדורגל. אחרי שער היינו שומעים "בום", ולא את זה של "שירים ושערים". זו הייתה תופעה קצת מבהילה, אבל גם די שולית. היום יש ארגוני אוהדים שמתכוננים למשחקים כמו להפיכה צבאית: החזיזים הקטנים הפכו לרימוני עשן מחניקים והתווספו לעשרות רבות של אבוקות שמככבות ביציעים. ואם זה לא מספיק, אותם אוהדים משליכים את האבוקות לדשא במטרה לעצור את המשחק. מבחינתם, הם הסיפור: הפוקוס צריך להיות מופנה ל"מופע" שהם הכינו, מופע שמיועד לעצמם ולעמודים של אולטראס אחרים ברשתות החברתיות. "בואו, אוהדי לגיה ורשה ופרנקפורט, תראו איזה מגניבים אנחנו".
הקבוצות לא מצליחות (וגם לא ממש מנסות) לתפוס את הפורעים דרך מצלמות האבטחה, ומי שנתפס מוצא את דרכו בחזרה ליציע. מה לגבי הרשת שהותקנה ביציעים מאחורי השערים? האבוקות שורפות גם אותה.
לפעמים אתה שוכח שבאת לראות משחק ולא מפגן פירוטכני, שרק האולטראס יחליטו מתי הוא יסתיים. חלקם תופסים מעצמם האוהדים הטובים ביותר שיש, יש כאלה ביניהם שבאמת חושבים שבלעדיהם לא יהיה עידוד ביציע - יותר מזה, גם לא תהיה קבוצה - אבל פעם אחר פעם הם מוכיחים שהם בעצם שונאים כדורגל. איזו מסקנה אחרת יש לגבי אוהד שרוכש מינוי ועומד שעות בפקקים כדי להגיע לאצטדיון, רק כדי לעכב את המשחק, ללכת מכות עם אוהדי הקבוצה היריבה, להתגרות בשוטרים ובאנשי אבטחה ולקלל קללות גזעניות? האם באמת מדובר בהגדרה המילונית של "אוהדי כדורגל?".
האוהדים הללו יגידו שהם משליכים אבוקות כדי להכניס את כולם לטירוף, אבל כולנו יודעים שזה לא הסיפור. הרי טירוף אפשר להשיג גם באמצעות עידוד בלבד, דוגמאות לכך לא חסרות. הכל עניין של שליטה. רצון להראות מי כאן הריבון. לפעמים הם זורקים אבוקות במטרה מוצהרת לפגוע בכיס של הבעלים, לפעמים כדי לעצור מומנטום של היריבה. פעם חלקם היו אוהדים שרופים, היום הם אוהדים שורפים - לא רק מילולית אלא גם מטפורית, את המועדון שלהם. לא אכפת להם מעונשי רדיוס או מהפחתת נקודות. כדי לספק את היצר הם מוכנים לפגוע אפילו בקבוצה שלהם.
הם מפחדים
השחקנים מפחדים לצאת באופן מפורש נגד אותם מנהיגים שמשליטים טרור ביציעים. לא תשמעו אף פעם מילת ביקורת על הקהל מצד השחקנים - גם לא אחרי אירועים אלימים מאוד (להפך, הם תמיד "רוצים להגיד תודה לקהל המדהים שלנו"). לאולטראס יש כוח לקבוע מי יהיה בקבוצה ומי לא. הם יכולים למרר את החיים לשחקן שייצא נגדם - במקרה הטוב ימטירו עליו קללות, במקרה הרע יחכו לו מחוץ לאצטדיון. בצדק השחקנים מפחדים. צמח כאן גידול פרא מסוכן מאוד.
מצלמות הטלוויזיה הפסיקו להראות את האבוקות ביציעים. זה כמובן לא עזר אפילו במעט, רק דירבן את החוליגנים לזרוק יותר רחוק אל תוך המגרש כדי שיהיה קשה יותר לפנות את האבוקות. הרי השחקנים קנו כרטיס כדי לצפות בהם מעודדים.
גם שאר האוהדים מפחדים. הרוב הגדול והשקט, האוהדים שקולם לא נשמע. מה רוצה האוהד השפוי? שהקבוצה שלו תנצח ושהמשחק יעבור בנחת, כדי שיוכל להביא את הילדים שלו לאצטדיון גם בפעם הבאה. ישנו מיאוס גדול בציבור מתופעת האבוקות, אבל גם הוא לא מעז להרים את הראש כי עלולים להגיד עליו שהוא לא אוהד אמיתי.
מה שמוביל אותנו לסוג האוהדים השלישי: אלה שתומכים באולטראס מרחוק - ויש לא מעט כאלה. הם מבקשים להכיל את התופעה כי "אוהדים אותנטיים הם חלק מהיופי של הכדורגל", וכשיש אירוע אלים כלשהו יהיו הראשונים לקפוץ ולהגיד ש"באירופה זה יותר גרוע" (אז מה?). הם מבינים היטב שחוליגנים תמיד מוצאים דרך להתפתח, שהם יכולים לעשות דברים שאף אחד לא דמיין (מישהו חשב פעם על תסריט שבו טקס הענקת גביע המדינה מבוטל בגלל פריצה של אלפים למגרש?), דברים שבסוף יפגעו גם בהם - אבל מוכנים לקחת את הסיכון.
אפילו אחרי תשדיר חלבי של משרד הספורט נגד האלימות במגרשים, היו כאלה שזעקו ש"זה הורס את התדמית של האוהדים". הבנתם? תשדיר הורס את התדמית של הכדורגל, לא חלילה אוהדים שמתפרעים והופכים את היציע לשדה קרב. מודה, גם אני הייתי פעם חלק מאותם תומכים מרחוק באולטראס. התפכחתי.
פני החברה
גם הגזענות בעלייה מתמדת. התופעה הגיעה אפילו למשחקי הנבחרת, כשאוהדים החליטו לרדת לחייו של מוחמד אבו־פאני וגרמו לו לעזוב את המגרש בדמעות. המדינה הזדעזעה, נשבענו שדבר כזה לא יחזור, אבל יש למישהו ספק שהמקרה הבא הוא רק עניין של זמן?
שר הספורט מיקי זוהר הודיע שיש תוכנית מקיפה לטיפול באלימות ובגזענות במגרשים, כולל הקמת יחידה מיוחדת המורכבת מיוצאי יחידות קרביות שתיכנס ליציעים, אפליקציה שתעזור למועדונים לאתר את המתפרעים ושיח עם ארגוני האוהדים כדי שהאבוקות יודלקו בצורה מסודרת שלא תפגע במשחק, ויש גם הצעה לשימוש בפירוטכניקה קרה. הוא לא הראשון שבא עם תוכנית מקיפה שנראית משכנעת על הנייר; נמתין לתוצאות האמת בשטח.
בכלל, עם כל הכבוד לתוכניות הגרנדיוזיות, נראה שאי־אפשר לבער את הנגע לגמרי. אלה פני החברה הישראלית כרגע. הגזענים והאלימים מרימים את ראשם המכוער ומרגישים כמו בעלי הבית. להבטיח לעצור אותם זה יפה, לעצור אותם בפועל זה כבר הרבה יותר מסובך.
ואחרי כל הפסימיות, חשוב לציין שמספר האוהדים הנורמטיביים ביציעים רק הולך גדל. יש כאן אנשים שבאמת אוהבים כדורגל. בואו נאחל לכולם עונה נהדרת שתעלה על כל הציפיות.
וגם: לא תצלם עם הטלפון שחקן מהקבוצה שלך ניגש לבעוט פנדל. זה מנחוס ודאי
