כבר שנים, כלומר מאז קיבל צ'אנס בנערים ג', שאי־אפשר לומר משהו על ירדן שועה בלי להוסיף את המילה "אבל". למשל: יש לו קסם ברגליים - אבל הקופסה, הקופסה. הוא גאון כדורגל - אבל עוד צריך להתבגר (לא משנה שאוטוטו יש לו הנחת גמלאי באוטובוס). לפעמים אחרי האבל לא יבוא כלום, ועדיין נבין.
זה שועה, חלוץ עם כוכבית, שכאילו רצה אחריו לאיזה דריבל שלא יברח. תופסת את הצד. צועקת לו מתנשפת, עם סיגריה ביד, "שועה יא אח, זאת אני, חכה לי".
מהבחינה הזאת, שועה לא בודד בדברי הימים של הכדורגל הישראלי. תחשבו כמה כוכבים עם כוכבית נפלו בשמיים שלנו. כל אחד והכוכבית שלו. מראובן עובד דרך ערן לוי ועד בכלל.
לפעמים נדמה שבורג משוחרר הוא דרישת סף לגאונות; כאילו אותו חלק באונה הימנית שאחראי על הבישול בין ארבעה - עם השחלה שגם ב־MRI אתה מתקשה לפענח - הוא גם זה שאחראי על הפתיל הקצר, או הפתיל שמחובר לדינמיט.
לא יודע, אולי זה רק אני, אבל הבישול השני של שועה נגד מכבי נתניה - שכאילו התגבש במוח של נרקומן פלייסטיישן, שמשחק נגד ילדים קוריאנים בשתיים בלילה – הזכיר את זה של איל ברקוביץ' לנג'ואן גרייב ב־1999. נו, ההוא שעבר בין הרגליים של ההגנה האוסטרית. גם אצל ברקוביץ', אם כבר מזכירים, הייתה כוכבית, רק מסוג חוצפה. לפעמים בריאה, לפעמים פחות. אתם יודעים, בעיטה בראש וכל אלה.
הדרך לחנך את הבלגניסט של הכיתה, אם לחזור לשועה, היא לתת לו אחריות. שיהיה אמון על הגירים והספוג. שישגיח ששאר המופרעים לא מיידים קובבות מהעמדה בגג לחדר מורים. זה לא קרה רוב שנותיו. אחרת, מין הסתם, הוא היה חתום קבע כקינג של מכבי חיפה.
ובכל זאת, ככל שחולף הזמן, ומתגבשים הבישולים ומתגבשת התלות בו, ירדן שועה מבסס את מעמדו כקפטן הוק בספינת הפיראטים של בית"ר ירושלים. עד כדי כך שאפשר להתחיל לחשוב על טקס ממלכתי שבו תוסר לאלתר הכוכבית של שועה. טקס עם מצגת ושקופיות, וברכה מוקלטת מהרצוג, ולחיצות ידיים, וחיבוקים, ותודה להורים ותודה לאברמוב.
בלי קשר לכוכבית, אם לגעת במחזור מחר, שועה זה מה שאנחנו צריכים כרגע. בשביל הנפש וכל זה. כאקמול למציאות. כי כשמסביב רעמי מלחמה והכדורגל שלנו, כמו פליט, אורז בבהילות את דגלי הקרן, הקונוסים, האוהדים, ותר ברחבי הארץ אחרי קורת גג, אחרי מגרשים שבהם יוכל לקיים את עצמו - כדאי שתהיה למאמץ הצדקה. אתם יודעים, שנזכור את היופי שבמשחק שלנו. ולמה בימים כאלה עדיין נאבקים להגיע למגרשים.
אם יש מישהו שעוד יכול לתת הצדקה לכדורגל הישראלי, ועל הדרך לבשל אסקפיזם עם העקב – זה ההוא עם הקסם והכוכבית. וזה, תסכימו, כבר אחריות יותר גדולה מספינת פיראטים.
ריינה בחצי כוח
עוד מילה וחצי על בני־ריינה, היריבה של שועה מחר. לשחק באצטדיון גרין זה לא לשחק בבלומפילד. יותר דחוס שם. קבוצות עם קהל גדול מאבדות כוח. מחווירות. זה מגרש שיכול בקלות להפוך למלכודת. תשאלו את מכבי חיפה.
אז כן, באסה מבחינת החבורה של שרון מימר, שפתחה את העונה בבליץ, לאבד יתרון משמעותי כזה. לפגוש את בית"ר על אוהדיה בבלומפילד זה כבר משחק אחר. ועדיין, את מה שיש לריינה כדי להבריק ברחבה שמהעבר השני ראינו יפה מאוד.
פורסם לראשונה: 01:30, 27.09.24
