אם נבחרת ישראל למדה משהו בארבעת המשחקים הקודמים במסגרת ליגת האומות מול נבחרות שהיא לא יכולה לראות אפילו עם משקפת, זה ניכר אמש (חמישי) מול צרפת. רגע לפני שנגמר, זו הייתה עבודת הגמר. שלושה ימים לפני שהיא מסיימת עם העונש הזה שנקלעה אליו בגלל הטעות הגדולה שעשתה כשעלתה מהדרג השני אל הראשון, זה נראה כמו אופטימיזציה של הנבחרת בהתחשב בסיטואציה.
לראשונה במיני קמפיין, הנבחרת לא ספגה במחצית הראשונה, וזה אפילו לא הצריך התעלות מצדו של דניאל פרץ או סיוע מעולמות עליונים. צרפת החמיצה באופן תמוה פעם אחת בלבד ב-45 הדקות הראשונות ונעצרה אצל פרץ באופן מופלא פעם אחרת, אבל גם לנו היו הרגעים שלנו – החמצה שתשוב לתקוף את רז שלמה בסיוטים, וגם דריבל אחד קטן, בסמוך לקו החוץ, שבו אוסקר גלוך עבר שני צרפתים על חצי מטר מרובע. זה לגמרי יכול היה לקרות מול לטביה, והפעם זה קרה מול צרפת. רגעים כאלה, של מסוגלות מצד מי שלרוב ידועים בחוסר מסוגלותם, ראוי לנצור. גם אם זה "רק ליגת האומות", גם אם הפסדנו בארבעת המשחקים הקודמים.
3 צפייה בגלריה
היה במשחק הזה גם רוזנטל, וגם עטר, וגם בוני גינצבורג. פרץ מקדים את קונאטה
(FRANCK FIFE / AFP)
השילוב של שתי העובדות הללו - המחצית הראשונה הטובה ביותר של הנבחרת והקושי המסורתי בשנייה – הגבירו את הציפיות לקראת 45 הדקות האחרונות בפריז. הבעיה עם כל מחצית ראשונה, תהיה טובה או רעה, שלאחריה מגיעה גם המחצית השנייה, ושם לנבחרת כבר היה קשה בהרבה במשחקים הקודמים. בשניים האחרונים, מול איטליה וצרפת, זה הזמן שבו הפסד מכובד הפך לתבוסה. ברור מאליו למה זה קורה – הם עדיפים עלינו משמעותית כבר ביציאה מהמקלחת, אז לבטח כשהעייפות מתחילה לדבר והלחץ מתגבר. גם הפעם, מה שבמחצית הראשונה היה 35 מטר מהשער הפך ל-20 מטר מהשער. זה נראה בלתי אפשרי ואפשרי כאחד.
לא ברור איך זה ייתכן, אבל בעוד שבמחצית הראשונה היו 60 שניות בכל דקה, בשנייה היו 90. הזמן עבר לאט. ברקע נשמע רן בן שמעון כשהוא צועק "אחורה" בכל הווריאציות האפשריות. "אחורה ליאל!", "אחורה מנור!". כולם אחורה, פרט לפרץ כי הוא כבר היה הכי מאחור שאפשר.
3 צפייה בגלריה
כל שנותר עד לסיום הוא לברר מי יהיו רוני רוזנטל וראובן עטר של הדור הנוכחי
(FRANCK FIFE / AFP)
ההצלות שלא הותירו ספק
הדקה ה-70 התחלפה בדקה ה-71, ואחרי שלוש דקות זו כבר הייתה הדקה ה-72. קרוב לשעה ורבע שמוחמד אבו פאני ומחמוד ג'אבר מחזיקים מעמד מול מרכז מגרש של אנגולו קאנטה ואדוארדו קמאבינגה. כמה נשאר? קצת יותר מ-20 דקות עם תוספת זמן? כמה מסובך זה כבר יכול להיות, לא לספוג מצרפת 20 פעמים במשך דקה?
בדקה הכי קשה, כשהיה ברור כמעט לכולם שהנה זה מגיע, לפרץ זה לא היה ברור. הצלות הענק שלו לא הותירו ספק – היום זה היום, היום זה יקרה. זאת אומרת, לא יקרה. לא נקבל את השער. ולא רק שלא נקבל, אולי אפילו ניתן. כל שנותר עד לסיום הוא לברר מי יהיו רוני רוזנטל וראובן עטר של הדור הנוכחי, הראשון יפרוץ באגף והשני יסיים בנגיעה. אולי ענאן חלאילי ודיא סבע? אולי דולב חזיזה ודור פרץ? בסופו של דבר, למשחק הזה לא יכול היה להיות גיבור כובש – רק גיבור שלא סופג. פרץ היה במשחק הזה גם רוזנטל, וגם עטר, וגם בוני גינצבורג.
