היום זה נשמע מוזר, אבל בתחילת שנות האלפיים נחשבה הפועל באר־שבע לאחד המועדונים הפחות מסודרים בליגה הבכירה, בלשון המעטה. מה היה שם? ניהול בעייתי, תקציבים דלים, חובות, מתקן מיושן, שחקנים שלא רצו לשמוע בכלל על אפשרות לעבור לנגב, דשדוש בתחתית וירידות ליגה.
ב־2007 התרחש המפץ הגדול בדרום: אשת העסקים אלונה ברקת רכשה את הפועל באר־שבע מידיו של אלי זינו, והפכה אותה בהדרגה לאימפריה במושגים של הכדורגל הישראלי ולאחד משלושת המועדונים המובילים יחד עם מכבי ת"א ומכבי חיפה.
שלוש אליפויות, שני גביעי מדינה, ארבע הופעות בשלב בתים אירופי ומקום של קבע בצמרת הליגה היו דבר שאוהדי באר־שבע אפילו לא העזו לחלום עליו לפני שניים־שלושה עשורים. מובן שההצלחה הזו לא מגיעה רק בעזרת רצון טוב, אלא בעיקר בזכות השקעה כספית אדירה. אם נצלול למספרים, אז החזון להפריח את השממה עלה לברקת 282 מיליון שקל (!) ב־17 שנים – כך עולה מנתונים ומסמכים שהגיעו לידי "ידיעות אחרונות" ו־ynet. רק מיץ' גולדהאר ויעקב שחר השקיעו יותר.
מאיטים קצב
בארבע השנים האחרונות הוציאה ברקת מכיסה הפרטי 80 מיליון שקל, כשהעונה היא שמה 23 מיליון שקל – הסכום השני בגובהו מאז הפכה לבעלים – כאשר רק בעונת האליפות השלישית, 2015/16, היא הביאה יותר כסף מהבית, 30 מיליון שקל.
תקציב שכר השחקנים יחד עם רכישות והשאלות עומד העונה על 42.6 מיליון שקל, השלישי בגודלו בליגה אחרי מכבי ת"א ומכבי חיפה. לצורך ההמחשה, מדובר על פי שניים מזה של בית"ר ירושלים. בניכוי סעיפי הרכישות וההשאלות, תקציב שכר השחקנים נטו עומד על 34 מיליון שקל.
תקציבי הקבוצה בעשר השנים האחרונות נעו בין 53 מיליון שקל (דווקא בעונת האליפות הראשונה בשושלת) ל־90 מיליון שקל, הגבוה ביותר בתקופה הזו, איתו באר־שבע לא הצליחה להניף צלחת ולעלות לשלב הבתים של ליגת האלופות, למרות השקעת שיא בשחקנים. העונה עומד התקציב הכללי על 67 מיליון שקל, נמוך בשמונה מיליון שקל לעומת אשתקד, פער שלא פגע בשכר השחקנים.
עבור רכישות והשאלות הוציאה העונה ברקת ארבעה מיליון שקל, נמוך משמעותית בהשוואה לשנים קודמות: הקשר הזמבי קינגס קאנגווה הגיע מהכוכב אדום בלגרד תמורת 1.8 מיליון שקל; הקשר הברזילאי לוקאס ונטורה נרכש מפורטימוננשה הפורטוגלית ב־613 אלף שקל; גיא מזרחי הגיע ממכבי נתניה עבור מיליון שקל; על החלוץ סמיר פרהוד שילמה באר־שבע לנוף הגליל 250 אלף שקל; על שוער הפועל ר"ג בן גורדין 200 אלף שקל.
רק כדי לסבר את האוזן, בשנתיים שלפני הגעתו של המאמן רן קוז'וך הוציאה ברקת על רכש והשאלות לא פחות מ־17.5 מיליון שקל, סכום שרובו ירד לטמיון בשל כישלון עם שחקנים כמו אסטריט סלמאני (4 מיליון שקל), כריסטופר פטרסון (3 מיליון שקל) או פטריק קלימלה (1.9 מיליון שקל) – כולם איכזבו ועזבו.
תקרת זכוכית
אחד האתגרים הכלכליים המשמעותיים ביותר של ברקת זה נושא ההכנסות. בשל האצטדיון הקטן בהשוואה לסמי עופר ובלומפילד, באר־שבע פותחת כל עונה במינוס 15־20 מיליון שקל. אם האדומים מהדרום יכולים למכור עד 12,500 מינויים, מכבי חיפה ומכבי ת"א מגיעות לכמעט 23 אלף – הבדל עצום. וכך, כדי לעמוד בהגבלות הפייר־פליי, באר־שבע צריכה לאתר מקורות הכנסה חיצוניים, כמו ספונסרים, התקדמות במפעל אירופי או אקזיטים דוגמת טוני ווקאמה שהגיע מהפועל רעננה לפני הפריצה הגדולה שלו.
עוד גורם שמגביל את התקציב של ברקת הוא הצורך לפצות שחקנים יקרים כדי לשכנע אותם לעזוב. רק בשנים האחרונות היא שילמה 2.9 מיליון שקל על התרת חוזה לשמות כמו סלמאני (600 אלף שקל), חתאם אל־חמיד (420 אלף שקל), דור מיכה (380 אלף שקל) ואדריאן פאון (360 אלף שקל).
4 צפייה בגלריה
אצטדיון קטן בהשוואה לאלה של היריבות. אוהדי באר-שבע ממלאים את טוטו-טרנר
(צילום: הרצל יוסף)
הבשורה המטרידה יותר מבחינת באר־שבע היא המינויים שנמכרו העונה, 10,300 בלבד, המספר הנמוך בשנים האחרונות וירידה של 16 אחוז בהשוואה לאשתקד, 12,170. יש לכך מספר סיבות כמו ההפסד בגמר הגביע למכבי פ"ת, העזיבה של הסמל אליניב ברדה, הבנייה האיטית בקיץ וההדחה המוקדמת מאירופה. אגב, הכישלון לעלות לקונפרנס־ליג מנע הכנסה של 23 מיליון שקל.
איפה הנוער
באר־שבע מכניסה תשעה מיליון שקל בעונה מספונסרים, שיתופי פעולה ושטחי פרסום, ומראש מגיעה בנחיתות כלכלית במאבק עם שתי הגדולות, כך שאין לה יותר מדי מרחב לטעויות בבחירת שחקנים, בעיקר זרים. ברקת עוקבת בעצמה אחר הליגה הלאומית, מה שבין היתר הוליד את הגעתם של יוני סטויאנוב, זאהי אחמד או פרהוד, יחד עם השדרוג של אמיר גנאח. הקיץ, אחרי סכומי עתק ששולמו עבור זרים כמו איסק קואנקה דרך דוידה פטרוצ'י ואחרים שלא תרמו כלום, הפעם הבנייה הייתה שקולה יותר והפגיעה בזרים הייתה מדויקת יותר.
בשל ההתמודדות עם חוקי הפייר־פליי, באר־שבע גם לא יכולה להציע שכר גבוה מדי עבור שחקנים. למעט מקרים חריגים כמו של ווקאמה ששכרו שודרג דרמטית, כיום הזרים משתכרים בסדר גודל של 200־250 אלף יורו. המרוויח הישראלי הגדול ביותר בקבוצה הוא דן ביטון, 800 אלף שקל נטו לעונה, וזאת עוד לפני הפיצוי שניתן למכבי ת"א. יתר השחקנים מקבלים סכומים צנועים בהרבה. שכרו של קוז'וך נמוך מזה של ברדה, 34 אלף שקל נטו בחודש לעומת 45 אלף שקל.
האגוז הקשה ביותר שברקת עדיין לא הצליחה לפצח הוא נושא מחלקת הנוער, שנהנית מאחד התקציבים הגבוהים בליגה (שישה מיליון שקל), תנאים של אקדמיה בכירה באירופה וארבעה מגרשים מתקדמים – אבל זה עדיין לא מתורגם לייצור שחקנים לקבוצה הבוגרת – נקודת תורפה לא פשוטה שמצריכה הוצאות רבות על שחקני רכש.
פורסם לראשונה: 01:30, 03.11.24
