כולם ידעו שהמשחק נגד השכונה של הכורדים הוא הכי חשוב בשנה. איך שנגמר פורים וזורקים את התחפושות לארגז מתחת למיטה, היינו מתחילים להתארגן למשחק מול הכורדים. חיות רעות אלה, טכניקה של נגרים, אבל כל שחקן בגודל מקרר אמקור ופחד אלוהים להיכנס עם מישהו מהם לתאקל. המשחק מולם תמיד נופל על פסח, שעה אחרי ביעור החמץ, כל השכונה במגרש עם השיפוע בבית ספר שפירא.
לא ברור מתי המשחק מולם הפך להכי חשוב בשנה, וההיסטוריונים הבלתי רשמיים של השכונה ניהלו בנושא ויכוחים סוערים. אחד אמר שהסיפור התחיל מאז התבוסה 0:6 ששמנו להם, והם בתגובה זרקו כיכר לחם ליד בית הכנסת שלנו אחרי שכבר נכנס החג, שני קבע בנחרצות שמאז המכות שהיו בין הקפטן שלהם לדודי צלקת, שדהר למגרש עם סוס באמצע התקפה מתפרצת ומנע גול בטוח, ושלישי לחש שאין להם מושג וזה קשור למרגלית היפה שעברה לגור בשכונה שלהם והיא בכלל לא כורדית.
בכל מקרה, היריבות הטעונה בין השכונות התלהטה מפסח לפסח, והנה עובדה מוחלטת שלא זקוקה לפרשנויות של היסטוריונים – כבר שבע שנים ברציפות שהם מפרקים אותנו. עם הנתון העגמומי הזה הגענו לשטח העפר שבו נערך ביעור החמץ דלוקים לגמרי.
בדרך כלל המאמן סמי היה אוסף את כולנו ומרביץ חצי תדריך מקצועי חצי נאום מוטיבציה עם משפטים שהיה גונב מסרטים ונראה די מגוחך. הפעם, כשהוא עמד שם, עם הכרס וחולצת זיוף של אדידס, והמילים הנרגשות שלו התעופפו מעל הלהבות ששרפו שאריות חמץ ושקיות במבה, הוא נראה לנו מינימום אל פצ'ינו.
אמהות עם קוקו ספונג'ה
עם ההתלהבות מהנאום של סמי פצ'ינו עשינו את כל הדרך עד למגרש בריצה. כבר רצינו שהמשחק יתחיל ונראה להם, לכורדים. הם כבר חיכו במגרש, לבושים במדים מסודרים בצבע שחור ועשו חימום. ריבון העולמים כמה הם גדולים. אנחנו לא רק נראינו קטנים, אלא גם פחות מסודרים. לא היו לנו מדים וכל שחקן הביא איזו חולצה שבא לו, העיקר לא שחורה. בועז הביא חולצת מנצ'סטר יונייטד אדומה עם הפרסומת של SHARP והרים הצווארון כאילו הוא קאנטונה, שמוליק שם חולצה צהובה מהקייטנה ופרץ לבש חולצת פסים של ארגנטינה ועשה את כל החימום עם שרוכים פתוחים. כשסמי העיר לו, הוא ענה ש"ככה הוא מרגיש כמו מראדונה וזה נותן לו ביטחון למשחק". אני לבשתי חולצה של מכבי נתניה מהעונה שעלינו ליגה.
מסביב למגרש כבר הצטופפו מעל מאה אוהדים שלנו, אלה מהשכונה של הכורדים תפסו את תלולית העפר בצד השני. אצלנו אפילו הגיעו כמה אמהות עם קוקו ספונג'ה שהחליטו ש"כמה כבר אפשר לעשות הכנות לחג".
המשחק התחיל. בדקות הראשונות נדמה היה שפרץ באמת נדבק מהביטחון של מראדונה והוא עשה שני דריבלים מהירים לתוך הרחבה, אבל שם הוא נבלם בתאקל מרושע של אחד ממקררי האמקור בשחור. בדריבל השלישי פרץ כבר איבד את הכדור בחצי שלנו, החלוץ שלהם כבש גול קליל ורץ לחגוג בצורה מוגזמת מול התלולית. כל חצי השעה הבאה נראתה כמו קלטת עם לקט הפאולים הכי נבזיים שנראו אי פעם בליגת השכונות. ברקע נראה דודי צלקת צורח בעקביות על גבי הסוס שלו: "תעשה לו חד גדיא! תעשה לו חד גדיא!"
הצווארון של קאנטונה
ארבע דקות לסיום, אנחנו מותשים אבל איכשהו ממשיכים להתנפץ על הקיר השחור שמולנו בניסיון לבקע אותו. הפרצופים של האוהדים מסגירים את התחושה: ייאוש וידיעה שאנחנו הולכים לשנה שמינית של חרא חג.
אני שולח מבט למאמן סמי ורואה בן אדם שכל האוויר של הפצ'ינו יצא לו מהגוף. פתאום הוא נראה לי זקן. הכדור מגיע אליי ומהבלבול אני שולח סתם הגבהה בקשת גבוהה מדי לרחבה. פנדל! הבלם הענק שלהם נגע בטעות בכדור ביד והשופט שרק לפנדל. בועז לוקח את הכדור בלי לשאול אף אחד, מרים מחדש את הצווארון קאנטונה ומטיס את הכדור פנימה. השאגות של האוהדים מכניסות בנו אנרגיות מוטרפות לדקה האחרונה שנותרה.
הכורדים מתחילים מנקודת האמצע, מניעים כדור בלי לקחת סיכונים מיותרים, אבל שמוליק מצליח לחטוף אותו ליד קו החוץ ומגביה כדור חד אל בין שני הבלמים. אני היחיד שנמצא באזור, מעולם לא העזתי לנגוח בכדור קודם לכן, תמיד הוא נראה לי קשה וכואב מדי, אבל הפעם החלטתי לעשות את מה שקראתי פעם בראיון עם ראש פז, דוד לביא. עשיתי צעד וחצי מהיר, דחקתי את גופי הצנום בין שני המקררים, קפצתי לגובה ותוך כדי שאני מתאמץ שלא לעצום עיניים נגחתי בכדור. בום. הכל שחור.
כשהתעוררתי אמרו לי שניצחנו 1:2, שהתעלפתי וכנראה היה לי זעזוע מוח אחרי ההתנגשות עם שני הבלמים, ודודי צלקת פינה אותי על הסוס שלו – ואפילו הכורדים באו לשאול לשלומי ועשו מה זה כבוד.
