בכל פעם שמשהו משתבש המצלמה מתמקדת ביענקל'ה.
כשעלי מוחמד באמוק, כשברק בכר באמוק, כשההוא מהשלוש קסטות בעשר שקל באמוק, המצלמה בפוקוס על הבעלים של מכבי חיפה. כל חזיז או איבוד של חזיזה, העדשות עליו. הוא האיש שמשלם. הוא מנהל ההצגה. והוא זה שצריך מטפורית, לפעמים גם לא, להסביר.
אנחנו כבר מכירים אותו מכל זוויות הייאוש שיש. תופס את הראש. משפיל מבט. עיניים מחפשות איפשהו. ההתברברות בעונה שעברה עם מסאי דגו, והשנה עם בכר - הציגו אותו מכל זוויות התוגה האפשרויות. והתוגה, מסתבר, זקוקה לפנים כדי להיות פוטוגנית. כדי לצמוח לסטורי.
באמצע השבוע, כשסמי עופר עלה בעשן, והמצלמה שוב התמקדה בשחר - הייתה איזושהי תחושה שזה לא רק בגלל מועדון שאיבד כיוון, אלא מתוקף מעמדו כאיש שנמצא כאן יותר מכולם. מתוקף מעמדו כפטרון הכדורגל. העיניים עליו כמו חיכו לתשובות.
כי אם אצל זקן השבט שממלא אצטדיון במנויים, כמו שאף אחד בכדורגל שלנו לא יודע - קומץ מעלה מופע זיקוקי עצמאות של עירייה גרעונית ערב בחירות; אם אצל הבעלים המנוסה בכדורגל, כמה עבריינים החליטו להיות בעלי הבית ולעצור משחק - מה זה אומר עליו, ובעיקר על הכדורגל שלנו?
אבל לא פחות משחר, זה גם הסיפור של בכר. המאמן הכי קול בכדורגל הישראלי. שקול. נעים הליכות. ההתפרצות של מאמן חיפה באה אחרי השוויון. הוא כבר קיבל שוויון השנה ממכבי ת"א, בגביע הטוטו, ואחריו בא המהפך. והוא הפסיד בליגה למכבי. והפסיד לשאר הגדולות. ובמובן מסוים הפסיד משהו מהמעמד שלו כמאמן הבטוח בליגה. ככה שהמשחק ההוא, בסמי עופר, היה מעין מבחן. הזדמנות להראות שחיפה עדיין גדולה. הזדמנות לתפוס בשרוול של הליגה לפני שהיא בורחת. בשרוול של עצמו. בסוף ניסה לתפוס בשרוול של דור תורג'מן.
3 צפייה בגלריה


רצה לתפוס בשרוול של הליגה לפני שהיא בורחת - בסוף תפס בשרוול של תורג'מן
(צילום: עוז מועלם)
פקעת העצבים הזו לא התפקעה משום מקום. אם חיפה הייתה תופסת כיוון; אם הייתה מצליחה לחבר יותר משני ניצחונות; אם היה זר אופנסיבי פוגע; אם דברים היו פחות מתפרקים בממלכה – הגנה פצועה, רפאלוב חצי כוח, עניינים לא ברורים עם ג'אבר – ספק אם המחזה המביך הזה היה עולה.
מה זה מלמד? שבכר הוא אנושי. ושאם מודדים את הלחץ בחיפה בקילוואט, אפשר להאיר את הצפון. ועוד נשאר עודף ללבנון.
ועדיין, כל מי שממהר לדבר על מגה זעזוע על הקווים, והייתה אופנה כזו השבוע, ממהר. נכון, הליגה ברחה השבוע לחיפה, יותר מהסיוט הכי גדול ערב המשחק. ונכון, עוד הפסד לגדולה יירשם. מסתבר שגם מחוץ לדשא חיפה לא מצליחה לנצח.
ועדיין אין מאמן שחיכה לינואר כמו בכר. זרים ברחו, זרים חלשים הגיעו, נבנתה קבוצה עם עומק של בריכת כדורים. האיש, שלאורך השנים ידע לנצל את ינואר כדי להנחית איזושהי בשורה, ספר הפעם דקות לרה־ארגון. לא רק שמגיעה לו הזדמנות לתקן, אין רבים עם ניסיון כמוהו בלעשות את זה. וחוץ מזה, עדיין לא ראינו גול ירוק מגיא מלמד.
בין חדרה לחרדה
אין כמו הפועל חדרה לשקם כבוד רמוס. בסיבוב הקודם כשהן נפגשו, זה היה אחרי שני הפסדים של מכבי חיפה למכבי ת"א ולבית"ר ירושלים. הירוקים חזרו לנשום עם רביעייה מול חדרה. רק שאז חדרה עוד פינטזה שהמשבר נקודתי. היא הייתה עם מאמן מספר אחת שלה, והליגה השנייה נראתה פחות קרובה. רוצה הגורל והיא שוב תקבל את חיפה כשזו מוכרחה לפרוק תסכולים.
נוכח ההרחקה של בכר, שתי קבוצות במצב צבירה סיר לחץ צפויות להתייצב עם מאמנים זמניים על הקווים. יש בזה גם הקלה. אתם יודעים, פחות חשש ממאמנים שיקללו אוהד או יפרצו לדשא.
פורסם לראשונה: 01:30, 31.01.25