איביץ': "מכבדים אותם אבל מתרכזים בעצמנו"
(באדיבות ONE)
מוזר שלמשחק בין מכבי ת"א למכבי חיפה אין שם. זאת כבר יריבות מסורתית של יותר מ-30 שנה, מפתה לקרוא לזה "קלאסיקו" אבל זה כינוי די שחוק, מצד שני אם צריך להקביל אותה ליריבות אחרת אז הכי קרוב זה ריאל מדריד וברצלונה. שתי קבוצות שהפכו את שאר הליגה לתפאורה שלהן, העונה זה בולט במיוחד: יש את הליגה של מכבי חיפה, מכבי ת"א והפועל באר-שבע ויש את כל השאר. אם כי לבאר-שבע אין את המשאבים הכלכליים שיש למכבי ת"א ומכבי חיפה, ובגלל זה היא עלולה למצוא את עצמה מאחור. משחקני הספסל של מכבי ת"א וחיפה אפשר לבנות קבוצה שתתחרה בצמרת, בקלות.
מתחממים לקראת הקלאסיקו הישראלי
על כן, זה המשחק הכי גדול שיש לכדורגל הישראלי להציע, מדובר בשתי קבוצות עם רצון משותף: להיות מספר 1, אבל לא סתם מספר 1: מספר 1 שמכירים בו כמספר 1, הכי-הכי טוב, לזכות גם בפרגונים וגם בתארים, לא למשול אלא למלוך. תוצרי הלוואי של הגישה הזאת היא שחצנות ודורסנות. "אני מכבי מי אתם בכלל?", מצד אחד, ומהצד הירוק "רק בחיפה יש מכבי". אין כאן יריבות עם ניחוח פוליטי, כמו מכבי מול הפועל, אבל היא לא פחות מרתקת.
הנוצצת
שתיהן רוצות להיות כמו מכבי ת"א בכדורסל, ברק בכר אף אמר אחרי העלייה לליגת האלופות: "הפכנו לקבוצה של המדינה". למכבי חיפה יש אוהדים בכל הארץ, גם כאלה שלא גדלו באזור הצפון. היא הצליחה להפוך למותג ישראלי וזה ממש לא מובן מאליו. לא רק בגלל ההצלחות והאליפויות הרבות, גם בזכות המיתוג הנוצץ.
משהו שהתחיל בקבוצה האגדית של 1993/94 עם ראובן עטר ואיל ברקוביץ', המשיך בשנות האלפיים עם ג'ובאני רוסו, יעקובו איגביני ואחרים, וגם ברק בכר ממשיך במסורת ההתקפית הזאת. לא סתם לנצח, אלא לעשות את זה בסטייל עם חמישיות ושישיות, עקבים ומספרות, לרקוד על המגרש. "לשחק את המשחק שלנו", כפי שאומר המאמן בכל מסיבת עיתונאים. מכבי חיפה לקחה אליפויות גם בדרך אחרת, עם רוני לוי, הרבה אוהדים לא אהבו את זה. זה לא האתוס של מכבי חיפה.
היופי הוא בעיניי המתבונן
גם מכבי ת"א רוצה להיות מספר 1, גם לה יש אוהדים בכל הארץ. בשנות ה-90, התקשורת אהבה להבדיל בין מכבי ת"א "האפורה" למכבי חיפה הנוצצת. אבל במכבי ת"א של אז שיחקו אבי נימני ואיציק זוהר, לא בדיוק קשרים אחוריים. מצד שני, בחלק מהשנים בהן היא לקחה אליפויות בניינטיז - היא כבשה פחות ממכבי חיפה. אוהדי מכבי ת"א לא יתנגדו לכדורגל התקפי, אבל הניצחון חשוב להם יותר.
כמו שאבי כהן ז"ל הגדיר זאת: "להיות הכי יפה, הכי גדול והכי מצליח". הגדולה הזאת יכולה לבוא לידי ביטוי גם מקבוצה מסודרת ומאורגנת, שיודעת מה היא רוצה מעצמה, גם אם היא לא הכי מוכשרת בעולם. את העליונות אפשר להראות גם דרך ההגנה. נכון, בשתי האליפויות של ולדימיר איביץ' לא היו הרבה "הצגות" כפי שהקהל הרחב תופס אותן, אבל עבור אוהדי מכבי ת"א זה היה תענוג לראות איך 0:2 הוא בעצם 0:7, כי אין ליריבה סיכוי לכבוש. זאת גם הפגנת עליונות, לא פחות מלכבוש שישיות. מכבי ת"א אוהבת להיות דומיננטית, להרגיש שהיא בשליטה. זה יכול להיות עם 0:2 וזה יכול להיות עם 0:5. ולדימיר איביץ' מתאים לה כמו כפפה ליד, איתו מכבי ת"א הייתה באמת הכי גדולה, הכי מצליחה והכי יפה. רמה מעל הליגה.
דומות אך שונות
בגלל אותו רצון משותף ויכולת כלכלית גבוהה, שתי הקבוצות נכנסו למרוץ חימוש מטורף בקיץ האחרון. מכבי ת"א הביאה את כל מי שעזר לה לזכות באליפויות בעשור הקודם: ערן זהבי, דור פרץ ויונתן כהן. כל אחד מהם הוא כבר סמל צהוב. מכבי חיפה התחמשה בזרים מעולים ושפכה 1.6 מיליון אירו על פרנצדי פיירו, כדי שיהיה לה גם חלוץ-על בסגל.
מבחינת שמות ותקציבים, זה השחזור הכי מדויק לקרבות של הניינטיז, שסיפקו משחקים אגדים בהם מרגישים שהאדמה רועדת כי הכל יכול לקרות. מכבי חיפה יכולה לדרוס 0:5 ומכבי ת"א יכולה להפוך פיגור 1:0 במחצית לניצחון 1:3 בקריית אליעזר. גם בגלגול הנוכחי היה את ה-3:4 המטורף ב-2019/2020 ואת ה-2:3 של מכבי חיפה בעונה שעברה.
כדי לנצח במשחק הזה לא מספיק רק להוביל 0:1 ואפילו לא 0:2. אין מקום לטעויות ואין זמן לנשום. אלה שתי קבוצות שלא נשברות, שלא רוצות רק לנצח אלא גם להראות שהן הכי טובות, להוכיח שהן מספר 1 בישראל בלי עוררין. יש ביניהן הרבה דמיון ובדיוק בגלל זה הן לא סובלות אחת את השנייה. המשחק הערב (שבת, 20:30) הוא רק הפרק הראשון מתוך ארבעה במה שאמור להיות מאבק אליפות שייכנס להיסטוריה.
