כובשת את אירופה: התגובות מההישג ההיסטורי של מכבי חיפה
(צילום: ONE)
כמה שנים, כמה קמפיינים של הנבחרת ושל קבוצות ישראליות באירופה, עברו כשאנחנו מוסיפים לעצמנו שערות לבנות וקללות חדשות לרפרטואר בזמן שאנחנו מבקשים דבר אחד פשוט – שחקו כדורגל!
עוד על ערב בלתי נשכח בסמי עופר
לא לבוא בזהירות מוגברת, לא לשחק על תוצאה, לא להתבטל בפני היריבות מתוך חשש. כשיש פערי תקציב ואיכות עצומים אי אפשר ללחוץ 90 דקות על קבוצות גדולות, אבל סבלנו מספיק משיטת הבעיטות למעלה לחלוץ הבודד, וגם נכשלנו כך שוב ושוב. רק חיכינו ליוזמה, להתקפה, להבנה שאם זה לא הולך בפחדנות, אפשר גם אחרת.
נבחרת הנוער עשתה את זה בצורה נפלאה באליפות אירופה; הנבחרת הבוגרת השליכה הצידה את שיטת שלושת הבלמים (אותה חשיבה של וילי רוטנשטיינר על כמות בניסיון לחפות על היעדר העומק), ושיחקה כדורגל הרבה יותר מהנה שגם הביא תוצאות; וברק בכר סוף-סוף יישם את החשיבה הזו גם ברמת הקבוצות: ממה יש לדאוג? מקסימום נפסיד, זה קרה גם בבונקרים. מכבי חיפה שיחקה ככה מול אולימפיאקוס והכוכב האדום בלגרד, גם מול פ.ס.ז', ועכשיו זה השתלם. אוי, כמה שזה השתלם.
הניצחון על יובנטוס לא הגיע משום מקום. בכל שלושת ההפסדים שקדמו לו ראינו הרבה דברים מרשימים. זו הסיבה שבעטיה הפרשנות אחרי המשחקים האלה – באופן שהרגיז רבים – הייתה ברובה דווקא בקו אופטימי. למה לחגוג הפסדים, הייתה הדעה הרווחת. החגיגה לא הייתה מהתוצאה, אלא מהיכולת. כי בכל פעם הייתה ההרגשה שזה עומד לקרות, והיה צריך לעודד את ההתקדמות הזו, להבהיר שקורה כאן משהו טוב, שאלו לא ההפסדים של פעם אלא הפסדים עם תוכן.
וכעת, כל התנאים הבשילו, כפי שאומרים מומחי מו"מ מהפוליטיקה: משחק ביתי מאוד באצטדיון חם; יריבה לחוצה מאוד שנמצאת רחוק משיאה המקצועי (ועדיין אמורה לעבור בהצלחה משחק כזה בגלל ההבדלים המאסיביים ברמת הסגל והתחרות ממנה היא מגיעה); ביטחון עצמי גבוה; טקטיקה מדויקת של פתיחה אגרסיבית – בלי גישושים מיותרים; וגם רמת הביצוע הייתה קריטית. אחרי ההפסד בטורינו כתבתי כאן שהכול יכול להיראות שונה עם דיוק ומהירות בפעולות הקטנות שחסרו מאוד, זריזות מחשבה. זה קרה בחיפה – פעולות חדות מאוד, בלי עיכובים, בלי המתנה של חצי שנייה. פייר קורנו לבדו הרים לרחבה לפחות חמישה כדורים ששווים שער ונהדפו בקושי, פרנצדי פיירו לא התקשה הפעם עם הכדור ברגליו ובישל את השני אחרי פריצה מצוינת, ועומר אצילי הפך את שלוש הקורות מאיטליה לשני כדורים מעולים למסגרת.
השבוע שמעתי גם דיבורים על כך שמכבי חיפה הופכת למכבי ת"א בכדורסל בגלל הזרים. קשקוש. אני לא מתלהב בכלל מטרנד תושבות הקבע בסגנון עלי מוחמד, או המחשבה על אזרוח דניאל סונדגרן, אבל לא מדובר בהרכב של 11 זרים: נטע לביא היה השחקן הטוב במגרש, וזה אומר הרבה בערב בו ישראלי אחר מבקיע צמד; שון גולדברג ודין דוד היו נפלאים; כשעלו מהספסל, מוחמד אבו-פאני וסאן מנחם עזרו לסגור את המשחק (משום מה, אבו-פאני משתדרג בכמה דרגות באירופה לעומת ליגת העל). שחקנים מבחוץ משפרים את הכדורגל והשחקן הישראלי.
האמת היא שגם השופטים עוזרים בכך. אהבתי מאוד לראות בשני המשחקים מול יובנטוס איך האנשים עם המשרוקית מצמצמים באופן ניכר את מידת הערסיות, מיישרים את שחקני חיפה וגורמים להם להבין איפה הם נמצאים. במשחק הראשון זה היה דולב חזיזה, שהתנפל על השופט בצעקות אחרי עבירה ומיד קיבל אזהרה חריפה. באופן כללי, ההתנהגות של חזיזה השנה הפכה בלתי נסבלת, ממש ביחס ישיר לשיפור שלו כשחקן משמעותי בחיפה ובנבחרת, ובליגה פשוט מגעיל לראות אותו קופץ בצרחות אחרי כל שריקה. הוא הסמן הקיצוני לתופעה הזו בליגה, שהתחילה אחרי שהשחקנים גילו שאפשר ללחוץ על השופטים בדרך הזו – אבל כשאיש עם סמכות מייבש אותו, הוא נכנס למקום אחר מבחינת הרצינות והיחס למשחק, מתעסק בכדורגל ולא בצעקות. זה קרה בצורה יפהפייה גם אתמול, כאשר דין דוד זינק בצווחות ובתנועות ידיים אחרי שחשב שהגיע לו פנדל. השופט מתאו לאהוס עצר הכול, הרחיק את השחקנים ממנו וקרא לדוד כדי להרגיע אותו מהר, על סף הצהוב. הפערים מאירופה הם לפעמים גם בהתנהגות ובכבוד למשחק, והלוואי ששחקני חיפה יביאו את זה גם לליגה – למרות שאני בספק גדול.
בואו נעבור לשורה התחתונה: המשחק הזה, במיוחד המחצית הראשונה, היה הטוב ביותר של קבוצה ישראלית באירופה אי פעם. ואני חותם על זה ומוכן לכל ויכוח וטוקבק. וזה לא בגלל התוצאה, אלא בגלל הכוונה. החזון שאפשר לבוא למשחק מול יובנטוס בשלב הבתים של ליגת האלופות ולשלוט בו, שניתן להתגונן בלי היסטריה ובלי טעויות. כשהמאמנים לא שמים משקולות על שחקנים ומגבילים אותם, ופשוט מנסים להתחרות, קורים דברים טובים. שחקו כדורגל!
